כפי שיודעת כל אמא שהייה בבית, התפקיד יכול להיות בודד. כמובן שתמיד יש לי חברה, אבל זה לא מהסוג שאני כל כך זקוק לעיתים קרובות. נוכחתי לדעת עד כמה באמת האמרה "זה לוקח כפר" נכונה. אני באמת בר מזל שיש לי משפחה קרובה. יש לי אנשים שאוכל להתקשר אליהם אם אני זקוק למישהו שיאסוף את הילד שלי מהגן או שישגיח על הילדים שלי בזמן שאני הולך לפגישות. אבל באמת, אני סומך על המעגל הקרוב שלי של חברות אמא, כמו שאני עושה על משפחתי. ובלעדיהם הייתי אבוד.
אני באופן טבעי מוחצן. אני משתוקק לאינטראקציות חברתיות. ימים שבהם אני לא יוצא מהבית ממש מחוספסים בשבילי. בן זוגי חוזר הביתה ואני כמעט תוקף אותו, מת למלא אותו בפרטי היום שלי, למרות שאני יודע שזה רחוק מלהיות מרתק. אבל הימים שבהם אני הכי מאושר הם הימים שאני רואה את החברים שלי. ולמרות שאני בטוח שרוב האנשים מרגישים כך, יש לי ברצינות את החברות הכי טובות שאישה משנתיים (בקרוב להיות שלוש) יכולות אי פעם לבקש ילדים. הם לא רק הפכו את חיי למלאים, עשירים יותר, מאושרים יותר - הם גם עזרו לי לעבור את העליות והירידות של ההורות.
בקיץ הזה, כשאני מתמודד עם ימים אינסופיים של בילויים של שני הילדים כל היום ובכל יום, הייתי אסיר תודה על תאריכי המשחק ועל ההצעות שחברי הציעו להיפגש בספריה או בבריכה. אפילו בימי העצלנים ביותר שלי, אם הייתי מצליחה לתת לילדים שלי לשחק עם חברים, לא הרגשתי כמו אמא נוראה. יכולתי לתת לילדים שלי ליהנות בזמן שאני מתרועשת. לפעמים אני וחבריי מדברים על הורות, אך חשוב מכך, אנחנו מדברים על הדברים החשובים לנו מחוץ להורות. להזכיר לי שאני יותר מ"סתם אמא "זה ענק.
הם יודעים שצפייה בילדים שלי אפילו שעה כדי שאוכל להיות לבד בבית קפה היא פרוסת גן עדן.
אני סופר, וגם כמה מחבריי הטובים ביותר הם סופרים. בזמן שילדינו משחקים, אנו יכולים לדבר בחנות. אנו יכולים למעשה לדון בעיסוקים אמנותיים ולעודד זה את זה במסלול קריירה בלתי צפוי זה. אם זה לא נועד לחברים האלה, אני לא בטוח שאפילו הייתי כותב. אף על פי שלמדתי משחקי כתיבה במכללה והקדשתי שעות רבות בשנות העשרה שלי לכתיבת מעריצים עלילתיים (מביכים עד מאוד), לא עלה בדעתי שאני יכולה להיות גם אם להישאר בבית וגם ככותבת. ובאופן רציני, ההתחלה בכתיבת ספרות בדחיפות של חברתי הצילה את שפיותי. החברים הסופרים האלה שיש להם גם ילדים יודעים איך זה ללהטט הורות וכתיבה. הם יודעים שלפעמים כשאתה מניק את היילוד, אתה גם נרתע מסיפור שלא ישאיר אותך לבד. הם יודעים שצפייה בילדים שלי אפילו שעה כדי שאוכל להיות לבד בבית קפה היא פרוסת גן עדן.
רוב הזמן כשיש לי דאגה או סוגיה, אני אשמח לעצות, אבל בעיקר אני רוצה סולידריות ואמפתיה ואולי לראות שאני לא האדם היחיד שמאחורי כלים בכלים.
אבל יש לי גם חברים שאינם סופרים עם ילדים. ובכל רחבי כל החברים, החברים האלה גורמים לי להרגיש כל כך הרבה יותר טוב עם מה שאני עושה כהורה. אנחנו יכולים להודות במאבקים שלנו זה עם זה. כל כך קל להרגיש לבד. אני מרגישה שכנראה שיש לי את הבית הכי מבולגן, או שאני חייבת להיות האישה היחידה שדואגת לילד שלי במידה שאני עושה. לפעמים אני רואה את החברים האלה ואני רק צריך בדיקת בטן. אני צריך לדעת איך אני מסתדר. ולא שאנחנו פשוט נפגשים ואומרים אחד לשני שאנחנו הורים נפלאים. (שאנחנו כמובן.) אבל אנו רואים ממקור ראשון שלמרות הדאגות של חברינו, ילדיהם משגשגים, וכך גם שלנו. רוב הזמן כשיש לי דאגה או סוגיה, הייתי אוהב עצות, אבל בעיקר, אני רוצה סולידריות ואמפתיה ואולי לראות שאני לא האדם היחיד שמאחורי כלים בכלים.
אני מאוד קרובה עם אמא שלי. וגם היא הייתה אם להישאר בבית במשך שנים רבות. זה יפה להיות מסוגל לפנות אליה לייעוץ, אבל גיליתי שנשים אחרות בגילי מבינות את המאבקים שלי כל כך טוב יותר. הייתה סוג של גאווה בסטואיזם כשאמי הייתה הורות, סוג זה של חסך של זמן / שינה / כיף שנראה שאמהות לובשות כתג של כבוד. לא שאמא שלי אי פעם תגיד "תמצצי את זה, כוס חמאה", אבל אני יודעת שהיא התמודדה עם הרבה שנים לא מעט לבד. לא היו קבוצות תמיכה מקוונות להנקה. החברתיות נתפסה כמותרות, ואילו אני רואה בכך צורך. אני חושב שפחות היה מקובל לבקש עזרה מבני משפחה, אפילו מבני זוג. נשים מדורות מבוגרים בוודאי היו מגלגלות אלינו את העיניים "אלפי המילניום הנזקקים", אבל אני יודע מקרוב שאנחנו רק רוצים יותר מחוויות ההורות שלנו. אני מאמין שאני יכול להיות כל מה שאני רוצה ושהצרכים שלי חשובים כמו גם הילדים שלנו. וגם בעיניי זה דבר ממש ממש נהדר. אני ההורה הכי טוב שיכול להיות כאשר אני מטפח את האושר והבריאות שלי.
הם מופיעים כמגעי חירום בבתי הספר של ילדי. הם שם דרך כל עליון וכל שפל, תומכים בי, מעודדים אותי, מזכירים לי שאני לא לבד.
מעגל החברים הפנימי שלי הוא באמת הכפר שלי. אני יכול לספר להם על המאבקים והניצחונות שלי. אנו תומכים זה בזה בהורות שלנו ובעיסוקים האחרים שלנו. אני יכול לומר להם שהייתי כל הלילה עם ילד חולה והם יפילו מלוחים ופדיאלייט על המדרגות הקדמיות שלי. אני יכול להתרברב שלילד שלי הייתה פתאום פריצת דרך בקריאה, והם ישמחו בשבילו כמו שאני כשהילדים שלהם יצליחו. הם מופיעים כמגעי חירום בבתי הספר של ילדי. הם שם דרך כל עליון וכל שפל, תומכים בי, מעודדים אותי, מזכירים לי שאני לא לבד. אני יכול לשלוח להם תמונות של הבית המבולגן שלי והם יעצו לי רק "לשרוף אותו עד היסוד." אני יכול לשלוח תמונות לא אטרקטיביות של עצמי כשטות מוחלטת, בידיעה שהם יצחקו. ושהם ישלחו לי תמונות דביליות לא פחות. אני יכול להתלונן בלי לדאוג להיות מיילל. אני יכול לספר להם על הימים הקשים ביותר שלי, על איך שהלב שלי מרגיש קרוע מכאב של לאהוב את הילדים שלי עד כדי כך שזה פוגע פיזית. והם משיגים את זה.
לפעמים בן זוגי חולמת בהקיץ של העברת המשפחה שלנו למקום חדש ושונה לחלוטין. והמחשבות הראשונות שלי הן, אבל מה עם החברים שלי ?! אני לא יכול לדמיין את החיים כאמא שהייה בבית בלעדיהם. אפילו בעידן בו כולנו נמצאים רק טקסט או שיחת טלפון או פוסט במדיה החברתית, הייתי מתגעגע אליהם באופן שאיני רוצה לחשוב עליו. החברים שלי חוסכים את השפיות שלי על בסיס יומי. הם מכניסים כל כך הרבה שמחה לחיי. שנית רק לילדים שלי ובן זוגי. הם חלק מכריע ממי שאני. לא הייתי רוצה להורה בלעדיהם.
