מעולם לא הייתי על סיכות ומחטים, חיפשתי סימנים לכך שהילדים שלי הם גאונים או עילוי ילדים (למרות שעשיתי, בקצרה, עבר שלב של ניסיון לכפות את הבן שלי להיות מאסטרשפר זוטר, כי כמה נחמד היה להיות האם הילד שלך יבשל לך ארוחות גורמה כל לילה, נכון?). אף פעם אין לי את הדחף להתפשט על האינטליגנציה של ילדי במדיה החברתית מכיוון שיש לי הרבה יותר סיכוי לשתף סרטונים מצחיקים או את הבלגן האפי שהם יצרו. אני מבלה מעט מאוד זמן בסביבת הידיים על מנת המשכל של ילדי (אף אחת, בעצם), כי בכנות, לא אכפת לי שהילדים שלי חכמים.
אכפת לי ממה שלושת ילדיי כרגע (ומתבגרים להיות) מלאי תשוקה. אני רוצה שכל אחד מהם יעקוב אחר האינטרסים שלו ויגלה מה גורם להם לתקתק. אם הם חכמים או לא, זה חלק כה קטן ממי שהם בעיניי שהוא לא נרשם בקנה מידה הגדול של הדברים שאני מקווה שהם יעשו או יהיו או יגידו או יש. לדעתי האינטליגנציה שלהם לא מעניינת אותי - אבל הם כן. הדברים שהם יוצרים, התשוקות שהם רודפים אחריהם, אלה הדברים שיגדירו אותם כל כך הרבה יותר ממה שהם חכמים על הנייר. אני תוהה הרבה יותר האם אהבתו של בני לבנות תהפוך אותו לאדריכל מאשר מה שהוא יקלע ליום אחד של ה- SAT שלו.
אל תבינו אותי לא נכון, אכפת לי שילדי יחונכו. וכאן הדברים נבדלים זה מזה: לא אכפת לי שהילדים שלי לא יהיו חכמים מהספרים שבדרך כלל חשבנו להעריץ. לא אכפת לי כמה הם ציונים ב- SAT שלהם, או אם הם בוגרים תחילה בכיתה או 50. אבל אכפת לי שילדי יבינו את העולם ואת עצמם ואנשים אחרים. אכפת לי שהם יודיעו להם. אני לא מתכנן לגדל ילדים שבורים במכוון או שאינם בוגרים תיכון, לשלוח אותם לעולם עם ידע דמוי מערות הכל כיוון שלא אכפת לי מהמילה "חכמה". אני רוצה שהם יצליחו להשתלט על הנושאים שהם נלמדים בבית הספר. אני רוצה שהם יבינו סוגיות מורכבות ויתמודד עם שאלות קשות. עם זאת, אני לא חושב שלהיות ספר חכם הכרחית ביכולתם להפוך למבוגרים מעוגלים ומשכילים היטב. אני גם לא חושב שהרווחת תואר א 'בספרות אנגלית בכיתה ד' היא תנאי הכרחי להגיע לשם.
כמה "חכמים" הם לא צריכים להיות הגורם הגדול ביותר במשוואה להצלחה שלהם. למעשה, אני לא רוצה שזה יהיה משהו שהם גורמים לו בכלל.
קבלת השכלה לא קשורה לשאלה אם אתה חכם או לא. בטח, החיים עשויים להיות קלים יותר אם אתה חכם, אבל זה לא דרישה. מסירות, עבודה קשה, התמדה - אלה דברים שניתן לטפח כדי לעזור לילדי להצליח במאמץ אקדמי. כמה "חכמים" הם לא צריכים להיות הגורם הגדול ביותר במשוואה להצלחה שלהם. למעשה, אני לא רוצה שזה יהיה משהו שהם גורמים לו בכלל.
אינטליגנציה לא צריכה להיות עיקר גאוותם העצמית יותר מאשר יכולת אתלטית טבעית או תכונות אסתטיות. זה תורשתי. זה לא מרוויח. אז אתה צודק שלא אכפת לי כמה הם חכמים. זה יכול להיות כמו לדאוג שיש להם עיני לוז או רגליים ארוכות או להיות מסוגלים לעצור את נשימתם מתחת למים במשך יותר משתי דקות או לכל יכולת או תכונה אחרת שהם לגמרי בשליטתם. אם הם חכמים באופן טבעי, נהדר. אם הם לא? גם נהדר, כי זה פשוט אומר שהם יהיו קצת יותר עמלים, וזו לא איכות כזו שיש.
התכונות ששני בני ובתי עובדים על בנייה ועיצוב חשובות לי הרבה יותר מהתכונות שיש להן באופן טבעי. אני רוצה שהם יהיו עובדים קשה. אני רוצה שהם יהיו חביבים. אני רוצה שהם יהיו אמפתיים. אני רוצה שהם לא יפחדו להשמיע את דעותיהם. אני רוצה שיהיו קשוחים. אני רוצה שיעשו מאמץ בדברים החשובים להם, בין אם זה להפוך למתעמל או למהנדס או צלם או כל דבר אחר שהם מוצאים שמאיר את נשמתם. אני מבין שילדי כבר יתרון בגלל צבע עורם. אני מבין שאנשים עשויים להניח לעתים קרובות שהם חכמים יותר מכפי שהם באמת טובים. עם זאת אני עדיין רוצה ללמד אותם שהם לא צריכים לחיות ולמות לפי הכיתה על נייר בתיכון או הדו"ח הסופי משנתם בכיתה ג '. אני רוצה שיידעו שיש עוד משהו בשבילם - ושאני אעשה כל מה שאני יכול כדי לעזור להם למצוא את זה.
אם הילדים שלי לא מגדירים את עצמם לפי האינטליגנציה שלהם, הם לא ישתקו מפחד מכישלון. ולעולם לא אתבייש בהם על כך שהם לא דואגים לחכמים שלהם. הם יכולים לטעות וללמוד מהם ולהמשיך הלאה בלי לדאוג שהזהות שלהם כילדים "חכמים" תתפורר. אני רוצה שהם ייצרו זהות משלהם, ולא יתבססו מהם איזו תכונה שרירותית שהם ירשו, גם אם, במיוחד אם, אותה תכונה היא אינטליגנציה טבעית. להיות חכמים לא יהפכו אותם לגרסה הטובה ביותר בעצמם - הערכים שהם בוחרים לטפח יהיו.
