זה היה ממש מפריע לי, אבל בכנות התרגלתי לשמוע נשים אחרות עם ילדים מדברות עלי בפארק ושופטות את גישתי הנינוחה להורות. כשהתחלתי לקחת את הלידה הראשונה שלי לשחק, היא בקושי הלכה, נזקקה לסיוע שלי לעלות במדרגות, ורכבה על ברכי במורד המגלשה. עם הזמן היא הלכה והייתה מסוגלת יותר והרגשתי להתרחק ולהתבונן בה משחקת באופן עצמאי. מאוד נהניתי לראות אותה בוחנת את כישוריה החדשים, מאתגרת את עצמה על ידי טיפוס על מבנה חדש או אמיץ מגלשה לבד. לפעמים היא נאבקה הרבה זמן לפני שכבשה אתגר חדש, אבל הרגשתי בטוחה שהיא תוכל לשלוט בכל דבר חדש לבד אם הייתי מספיק סבלנית כדי להישאר בחזרה ולתת לה לשחק. בסופו של דבר, עברתי מהנקודה שלי כשהיא עומדת לידה בזמן שהיא שיחקה והתחלתי למצוא מקום נוח על ספסל, נותן לה את החופש לחקור את הפארק הזה באופן עצמאי בזמן שהצצתי מהספרים שלי בכל המשפטים.
עכשיו כשיש לי שני ילדים, השגרה שלי זהה. הצעירה שלי אמיצה להפליא וזכתה להרבה עצמאות על ידי שליטה בדברים חדשים בפארק מהר יותר מאחותה הגדולה בגילה. היא אוהבת שאני מרשה לה לשחק בחופשיות, ובכנות, אני גם נהנה מהחופש לשבת על המקום שלי על הספסל. תמיד ידעתי שגישת הידיים שלי הייתה שונה, כלומר, קשה שלא לשים לב שאתה ההורה היחיד בפארק שקורא ספר במקום לרחף ליד הציוד או לחכות בסוף המגלשה. מה שלא ידעתי זו שהבחירה שלי לתת לפעוטות שלי לשחק בחופשיות לא הייתה סתם לא פופולרית, זה היה מצוין. נדרש לשמוע רכלנות של נשים אחרות עלי להבין בדיוק מה הרגישו רוב ההורים לגבי גישת ההורות שלי.
לא עברו אפילו 60 שניות עד ששמעתי מהצד השני של מגרש המשחקים, "אם אמא שלה לא תעזור לה, אני אעשה זאת!" וצפיתי באמא שצעדה כדי לעזור לבת שלי במגלשה, יורה בי בוהק באותו הזמן.
למשל, באחת הפעמים ראיתי את בתי הצעירה נאבקת במדרגות של מגלשה בגן שעשועים מקורה. זה היה אחד מאותם אזורי משחק שבהם היו רצפות קטיפה בכל מקום. כלומר הרצפה הייתה כל כך רכה שהילדים שלי הקפצו קצת בזמן שהם רצו. ממש אין מצב שהיא תוכל לפצוע את עצמה וידעתי עד כמה היא תהיה נרגשת אם היא תגלה איך לטפס בזה בעצמה. אז נשארתי בחזרה. צפיתי בה עובדת קשה במשימה החדשה שלה, החלטתי להתערב אם היא תתחיל להיות מתוסכלת מדי, ולא עברו אפילו 60 שניות עד ששמעתי מהצד השני של מגרש המשחקים, "אם אמא שלה לא תעזור לה, אני יהיה! ”וצפה באמא צועדת כדי לסייע לבת שלי במגלשה, ויורה בי בוהק בו זמנית.
וזה לא היה המקרה היחיד. בשבוע שעבר ישבתי בגן החיות ואכלתי כריך (כיוון שאני 39 שבועות בהריון וכל כך רעב) וצפיתי בילדי משחקים. זה היה יום שקט ממש והילדים שלי טיפסו במגלשה. לא אמרתי כלום כי הם לא נכנסו לדרכו של אף אחד ואני חושב שזה סוג של כלל טיפשי בכל מקרה. (היי, פשוט להיות כנה.) שוב, לא עבר זמן רב ושמעתי את זה: "נו, מותק, כמה אמהות לא גורמות לילדיהן לציית לחוקים." מצאתי את עצמי תוהה על אילו חוקים היא מדברת. זה לא היה כאילו הוצב שלט בו נאמר, "בבקשה, אל תטפס במעלה המגלשה." זה היה ככל הנראה כלל לא מדובר, ונתתי לילדי לשבור את זה.
אני אומר מחדש את כל זה כדי להבהיר: אני בוחר להורה בדרך מסוימת.
באותו סוף שבוע הייתי בסוף הזוהר מכיוון שכשבנותיי ביקשו שאדחוף אותן לנדנדות עודדתי אותן למצוא משהו אחר לעשות. לעיתים רחוקות אני אומר להם לא לבקשה ההיא, אבל בגיל 39 שבועות להריון זה הפררוגטיבה שלי.
אני אומר מחדש את כל זה כדי להבהיר: אני בוחר להורה בדרך מסוימת. אני ניגש לבטיחות של ילדי בפארק, ואם הסיכון נמוך, אני נותן להם לשחק באופן עצמאי. זה ממש לא כל כך גדול עבורי, אבל הרבה הורים מרגישים אחרת ומחליטים להשמיע את דעותיהם בנושא. בהתחלה התבלבלתי מכך, מכיוון שאני לא מסכנת את חיי ילדי, אך לאחרונה קראתי מחקר שהפצה את הכל. על פי מאמר שפרסם לאחרונה על ידי NPR, מחקר חדש מסביר מדוע הורים משתוללים כל כך על מצבים בטוחים לחלוטין שהם תופסים כלא בטוחים.
"זה לא שהסיכונים לילדים עלו, מה שמעורר עלייה בזעם המוסרי כשלא נותנים ילדים ללא השגחה", מסביר הסופר לומברוזו, "במקום זאת יכול להיות שהגישות המוסריות כלפי הורות השתנו, כך שההשמדה של ילדים ללא פיקוח נשפטת כעת מוסרית. שגוי. ומכיוון שנשפט לא נכון מבחינה מוסרית, אנשים מעריכים בחשבון את הסיכון."
הכותב ממשיך לראיין שני חוקרים בנושא זה, המציעים טענה ממש משכנעת שההורים בימינו מעריכים את הסכנה בהרבה מצבים. אז כשהם צופים בהורה עושה משהו שהם לא מאשרים אותו, הם סוגים את הסכנה שבמצב כשהבעיה האמיתית היא שהם מאמינים שהורים מוסריים לא יושבים בקרבת מקום וקוראים ספר בזמן שילדיהם נאבקים במגרש המשחקים (או להשאיר את ילדיהם בבית לבד, או לתת להם לשחק בחוץ ללא פיקוח).
בידיעה זאת אני יכול להתקדם עם הגישה שלי להורות בפארק ולתת לילדים שלי את החופש שהם רוצים לשחק באופן עצמאי. עכשיו אני מבין למה אמהות אחרות מרכלות עליי בפארק, אבל לא ממש אכפת לי. בכנות, אני יודע שהילדים שלי בטוחים ואני יודע שהם ילדים חכמים ומסוגלים, אז אני נותן להם את החופש שהם רוצים לטפס על דברים גבוהים ולמרוץ במגלשות. אם זה אומר שאני צריך להתעלם מלחישה או שתיים או לחייך בחזרה כשאני בסוף מקבל כמה סנוור, שיהיה.
