אני חושב שזה די טיפוסי בימינו לחגוג את העובדה שאתה לא בהריון. לראות את הקו הוורוד היחיד, או הסימן השלילי, הפנים הזועפות, או כל סימן או סמל שעשויים להעיד על החיים, זרק לך מעבר חופשי מגידול אדם החודש זה בדרך כלל סיבה למסיבה! בואו נקבל מימוזות; אני בטוח לחודש! אבל מה לגבי כשאתה רואה את שלט הפלוס, או שני קווים ורודים, או את הפרצוף החייכן הזחוח הארור ההוא, ואתה לא נלהב מזה? ואז מה? כשגיליתי שאני בהריון התביישתי לחלוטין. נכנסתי להריון כשהייתי בת 22, פשוט ביישתי מסיימת את השנה האחרונה שלי בקולג '.
ההריון שלי הגיע בשנה הבוגרת שלי בקולג ', ממש כשהייתי גם בעיצומה של פרידה עם החבר שלי בפעם השנייה. הייתי גם במניעת הריון, וחשבתי בתמימות שבגלל שלקחתי את הגלולה הייתי איכשהו חסין מפני האנטיביוטיקה שלקחתי. (לביצוע, האנטיביוטיקה, במקרה שלי, הרסה את יעילות הגלולה.) בשום אופן לא הייתי מוכנה נפשית, רגשית או כלכלית להביא ילד לעולם. אבל שם הייתי: 22 והריון. כשהקו הוורוד השני הזה, שאולי אוסיף לו היה קלוש באכזריות, הופיע בשלושה בדיקות נפרדות, עדיין גררתי את עצמי לטיפול דחוף כדי לקבל את הרשמי, "מזל טוב, אתה בהריון." רוב האנשים היו קופצים משמחה, אבל התביישתי לגמרי.
חשבתי שכולם יחשבו, אתה צעיר מדי, תיכשל. ובאותה עת גם האמנתי.
כל מי שהכיר אותי התבגר, סביר להניח שאני האדם האחרון המוחלט שהם היו מצפים להיכנס להריון בגיל 22. וזה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו כשגיליתי שאני, בוודאות, הייתי בהריון. האם החברים והמשפחה שלי היו מאמינים לי? או שהם יחשבו שאני עושה את בדיחת ההיריון הזו בפעם אלף? חששתי גם שאחרי ששכנעתי אותם שאני באמת בהיריון, הם הולכים להגיד לי שהחיים שלי, שהיו רק על סף ההתחלה, עכשיו עברו למעשה.
בכל פעם ששמעתי שמישהו בגיל העשרה או בתחילת העשרים לחייו בהריון, הרגשתי שככה זה; החיים שלהם נגמרו. אותן צעירות היו בעצם פרישות חברתיות, וכל סיכוי שהן יצליחו היה ירייה רצינית. ואני יודע שאני לא לבד במחשבה כזו. כך ציינה החברה לעתים קרובות הריונות צעירים, וככה גם אני וחבריי תפסנו הריונות צעירים. בסופו של דבר הרגשתי שאין מצב שאוכל להיות בהריון ועדיין להיות אני, בשום אופן שלא אוכל להסביר את ההיריון לחברים ובני משפחתי. חשבתי שכולם יחשבו, אתה צעיר מדי, תיכשל. ובאותה עת גם האמנתי.
חלק ענק נוסף של נבוך להודות שהייתי בהריון נבע מהעובדה שהייתי, שוב, במקום נורא בזוגיות שלי. הייתי פתוחה לגבי העובדה שהתמודדתי עם בן זוג מתעלל רגשית, וכשגיליתי שאני מצפה, בעצם פשוט נפרדתי ממנו. מעולם לא הסתרתי את העובדה ששקלתי ברצינות הפלה כשגיליתי לראשונה שאני בהריון, אבל בן זוגי באותה תקופה הרגיש הפוך. ועד היום אני כל כך שמחה שלקחתי את הזמן להחליט בעצמי אם הרגשתי שאני יכולה לגדל ילד לבד. השארת קשר פוגעני רגשית אינה קלה בשום אמצעי, אבל הייתי צריכה לדעת שאם אני לבד, אוכל לגדל את התינוק הזה. שאוכל לתת להם את החיים שרציתי - ואת החיים שהם ראויים להם.
הנה הייתי, בת 22 ורווקה, ילדתי תינוק עם בן זוג שהתעלל בי רגשית.
כשהרגשתי שאוכל ואוכל לתת לתינוק שלי כל מה שמגיע להם, קיבלתי את ההחלטה לשמור על בני. זו הייתה בחירה שאני שמח שהיה לי החופש לעשות. אבל גם אז, גם כשידעתי שאני מוכן ללדת את התינוק הזה, שהוא מבוקש, עדיין פחדתי ממה שהמשפחה שלי תחשוב. הנה הייתי, בת 22 ורווקה, ילדתי תינוק עם בן זוג שהתעלל בי רגשית.
בסופו של דבר פשוט התחלתי להקיא מילים לכל אחד ולכולם שהייתי בהריון. וככל שסיפרתי לאנשים, כך הבנתי שאין לי מה לדאוג. שפכת האהבה והתמיכה של האנשים שהכי חשבו לי הייתה מהממת. אני יודע שהתגובות שלהם היו יכולות להיות שונות, אבל אני כל כך אסיר תודה שהם תמכו ועודדו אותי. יותר מכל הם סמכו עלי. אני יודע שההחלטה להביא ילד לעולם אינה הבחירה עבור כולם, אבל זה קרה לי. ובשנה שחלפה מאז לידתו של בני הוא לימד אותי יותר על עצמי ועל כוחי הפנימי כאישה ואמא ממה שאי פעם ידעתי שאני מסוגל להחזיק.
דאגתי שהפכת לאמא צעירה תשים את חיי בהמתנה ותגרום לחלומותיי ולמטרות להיות פסולות. אבל בכל כך הרבה מובנים, הצלחתי כי אני אמא שלו.
