בואו ננקה משהו מההתחלה: לא חיסנתי את ילדיי לאחר הלידה ואני לא ממש משתלב בקפידה לתיבת חיסון או נגד חיסון. כפעוטות, הילדים שלי "נקלעים", אך רק בגלל שהתחלתי לאט לאט לאט לעצמי להירגע מחיסונים. בכנות, הייתי כל כך מבועתת לחסן את התינוקות שלי שאמרתי לא במשך כמה חודשים אחרי שנולדו.
כשכל אחת מבנותיי נולדו, לא הייתי בטוח שאחסן אותן בכלל. אמרתי לא את צילומי הילוד הרגילים. רופאת הילדים שלנו הייתה אדיבה וסבלנית, ואמרה לי שנוכל לדבר על כל השאלות שהיו לי ואז הציגה לי כמה שחרורים מפחידים למראה של טפסי אחריות לחתום מכיוון שאמרתי לא. בכל פגישה שלאחר מכן, מעולם לא הרגשתי בטוח שאני עושה את הבחירה הנכונה, אבל המשכתי לומר "לא הפעם" ומדבר אותה. אך בסופו של דבר, בעזרת רופאת הילדים הסבלנית שלי, התחלתי לנווט בלוחות זמנים חלופיים עד שילדי עמדו בדרישות המינימום ללכת למעון יום ולהיות מוכנים לבית הספר. היא מעולם לא לחצה עלי או איימה לפטר אותי כחולה, היא רק אמרה לי שהחוסנים במלואם הילדים יהיו הבטוחים ביותר בבית הספר, אבל כשאמא שלהם, הייתה לי הבחירה להגיד לא.
אני לא יודע בדיוק למה אני מפחד כל כך מחיסונים. אני חושב שזה שילוב של התבגרות בקהילה לחינוך ביתי בו הכחשת חיסונים שגרתיים הייתה די סטנדרטית, ולעולם לא הרגשתי כאילו קיבלתי מספיק מידע על צילומי ילדי ובאילו סיכונים היו קשורים אליהם. בכל פעם שהתחלתי לעשות מחקר באינטרנט, שוטטתי בדעות ובמידע קיצוני משני צידי הוויכוח. בעוד הורים רבים טענו כי חיסונים עלולים לגרום לאוטיזם, נראה היה כי המחקר מראה כי הדבר אינו נכון כלל. (עשרה מתוך 12 המחברים המשותפים לחוקר האוטיזם הידוע לשמצה של אנדרו ווייקפילד חזר בו ממסקנתו לאחר שמצא כי וויקפילד עשה מניפולציה של נתונים ותאריך קבצי זמן כדי להראות קשרים מוגברים בין אוטיזם לחיסונים.) היה לי ברור שחיסונים מילאו תפקיד חשוב ב למיגור מחלות ילדות כמו פוליו וחצבת, אבל היו לי הרבה שאלות לגבי תופעות הלוואי הפוטנציאליות. דקה אחת, עיינתי בתמונות של ילדים שנפגעו מחיסון, ורגע לאחר מכן קראתי סיפור מחריד על אישה שאיבדה את ילדה בשפעת או מחלה אחרת שניתן למנוע.
הרגשתי שיכול להיות שהותקפתי בגלל שיש לי שאלות בנוגע לבטיחות החיסונים ואם הייתי שואל את הבטיחות באמירת לא הכל ביחד.
לא משנה מה דעתך על החיסונים, אני חושב שרוב ההורים יכולים להסכים שהדיאלוג משני צידי העניין יכול להיות ממש קיצוני. ראיתי קוראים בשמות, בושה ופחד מתערבבים בכמויות הן מהקהילות האנטי-ווקס והן מהפרו-וקס. האקלים הזה מקשה מאוד על הורים שפשוט יש להם שאלות לקבל את המידע שהם צריכים. באופן אישי הרגשתי שיכולתי להיות מותקפת על כך שיש לי שאלות לגבי בטיחות החיסונים, ואם הייתי שואל את הבטיחות באמירת לא הכל ביחד.
אני מרגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה עבור משפחתי.
אני שונאת הורות מפחד. בכל פעם שעומדות בפני החלטה, בין אם זה יהיה לאיזה סוג בית ספר ילדותי ילמדו, או בריאותן, או אפילו עם מי הן יסתובבו, אני מנסה להימנע מכל החלטה שמונעת על ידי משהו שאני ' אני חושש. זה גרם לבחירה לחסן את ילדיי מתסכלים בלי סוף. הרגשתי פחד מהחיסונים וחששתי שהילדים שלי לא מוגנים ממחלות ילדות נפוצות. בסופו של דבר עשיתי את הבחירה על סמך מה שהכי פחדתי ממנו והחלטתי לחסן את ילדיי בקצב שלי.
במבט לאחור, אני לא מתחרט על בחירתי לחסן את ילדיי. אני מרגיש שעשיתי את הבחירה הנכונה עבור משפחתי. עם זאת, אני מצטערת שהרגשתי כאילו הפחד היה כל כך חלק מקבלת ההחלטות שלי. הלוואי וזה לא היה נושא כה קשה, לא רק בשבילי אלא גם עבור הורים בכל מקום.
האימהות מלאה בכל כך הרבה החלטות קשות, ולעתים מפחידות. נשים עם ילדים צריכות להרגיש חופשיות להעלות את שאלותיהן מבלי לחשוש שתותקפו או רופא הילדים יורה בהן. אני כל כך אסירת תודה על רופאת הילדים שלי, שהייתה סבלנית בשאלותי ועזרה לי לסדר את הפחדים שלי, אבל אני יודעת שמשרדים רבים לא יראו ילדים אלא אם כן הם יתפסו לגמרי עם תמונותיהם. בכנות, כשאתם מבוהלים לחסן את תינוקכם, מה שאתם באמת צריכים זה מישהו שיבין את הפחד שלכם ויעזור לכם לקבל את ההחלטה, לא לחזק אתכם בחוזקה ולקבל בחירה שאינכם מוכנים לעשות.
אני מבין את הרצון להגן על ילדים מפני מחלות שניתן למנוע, אך אני מוצא את עצמי מייחל שהייתה שיחה פתוחה ומבינה יותר בחברה שלנו בנושא חיסונים. הלוואי ויותר הורים ורופאים פעלו יחד כדי לעודד תקשורת פתוחה וגישה למחקר על אחת ההחלטות הרפואיות הגדולות ביותר שאנו מקבלים לתינוקות החדשים שלנו במקום לנסות להוריד את האחרת.
