כשהייתי ילדה קטנה, אמי לא עבדה מחוץ לבית. במקום זאת היא נשארה בבית איתי ואחותי, שיחקה איתנו ואפתה עוגיות, לימדה אותנו דברים, דאגה לנו וכשגדלנו התחילה להתנדב בבית הספר שלנו. בסופו של דבר היא הייתה "תחזור לעבוד", אבל כשהיינו קטנים, היא הייתה הורה במשרה מלאה. כשהתכוננתי ללדת ילד משלי, לא הייתי בטוח אם זה משהו שרציתי או לא. בסופו של דבר, המציאות הפיננסית של משפחתי ממעמד הפועלים פירושה שזו לא הייתה ממש החלטה שעלי לקבל, מכיוון שמשפחתי הייתה צריכה שאעבוד, לפחות חלקם. ולמען האמת, היותי עם התינוק 24/7 ושאין לי שום דבר אחר שהייתי צריך לעשות במהלך התקופה הארוכה אחרי לידה גרמה לי להרגיש נמלה ומוזרה. כשהתחלתי לעבוד, ובמיוחד כשהתחלתי לעבוד על לוח זמנים מוגדר, הרגשתי טוב לתרום למשפחתי ויש לי עוד משהו לחשוב עליו. אך ככל שהזמן נמשך וככל שהתינוק גדל וצרכיו משתנים, אני משתוקק לפשטות, במילותיה של אמי "פשוט להיות אמא." בכנות, הלוואי שלא הייתי בכלל אמא עובדת.
זה נושא מורכב, ואני הראשון להודות שכשאנחנו מדברים על "אמהות עובדות מול אמהות שהייה בבית" זה אף פעם לא פשוט ושחור לבן כמו שזה נראה. אני הוכחה חיה לעובדה זו. אני מחשיבה את עצמי כאמא עובדת מכיוון שאני עובדת איפשהו בין 20 ל -30 שעות בשבוע, ואני מביאה הביתה משכורת המשווה לזו של בן זוגי. אבל אני גם בבית עם הילד שלי בזמן שאשתי עובדת ארבעה ימים בשבוע. כמו הרבה משפחות, אנחנו גרים איפשהו בין לבין. אנחנו לא המשפחה "המסורתית" בה בן זוג אחד עובד 40 שעות בשבוע בכדי לתמוך כלכלית במשפחה ואילו השני נשאר בבית כדי לגדל את הילדים ולקבל ארוחת ערב על השולחן (אה, אנחנו גם הומואים), וגם לא אנו המשפחה הדו-הכנסה בה שני ההורים עובדים במשרה מלאה והילדים מבלים שעות עסקים בסוג כזה של טיפול בילדים. במקום זאת לוח הזמנים שלנו הוא הכלאה מוזרה. אשתי עובדת ארבעה ימים בשבוע במסעדה מקומית, ובתיאוריה אני עובדת יומיים ייעודיים בשבוע והלילה מדי פעם. אבל בפועל, אני עובד כמעט כל לילה.
אפילו כשאני פיזית עם בני, אני סחוט ואינני יכול להיות נוכח כמו שהייתי רוצה להיות.
אני אוהב את העבודה שלי ואוהב שאני אכתוב מילים לפרנסתן, והדבר המגניב הוא שאני כותב על הורות, וזה היה ממש מדהים מאז שזה מה שתופס את רוב המוח שלי בכל יום נתון בכל מקרה. אבל האמת היא שהג'אג'ל הבלתי פוסק של הורות והצורך לעבוד כובש אותי, וזה מתחיל לגרום לי להרגיש שאני לא טוב בשום דבר. העובדה היא שלא משנה איך תפרס אותה, הורות היא עבודה במשרה מלאה בפני עצמה, ולא משנה כמה אני אוהבת את מה שאני עושה, היא עדיין מחלקת את תשומת ליבי כל הזמן. זה אומר שגם כשאני פיזית עם הבן שלי, אני סחוט ואינני יכול להיות נוכח כמו שהייתי רוצה להיות. ובמקרה הספציפי שלי, זה אומר שאני כמעט אף פעם לא מקבל לעצמי השבתה, ואני כל הזמן בוהה בלוח הזמנים העמוס שלי ומנסה להבין איפה אני יכול לסחוט עוד קצת זמן לעבודה.
אולי אוכל לכתוב את הטיוטה של החיבור הבא שלי בקטע ההערות בטלפון השבור שלי בזמן שאני מניקה? אולי אוכל לעשות קצת עריכה בזמן שהוא אוכל ארוחת צהריים? אולי אוכל להביא את הסבים והסבתות שלו לקחת אותו לכמה שעות השבוע? מה אם אשאר עד השעה שתיים בלילה רק כדי לעשות את כל זה? כמות הדמיון והסידור היא אינסופית, ואני מוצאת את עצמי שוקלת את העלויות והיתרונות של מתי ואיך אני עובדת אפילו מתוך שינה. וזה לא רק אני. בכל פעם שאני קורא משהו על אימהות, מתברר לי יותר ויותר שאמהות כמוני כל כך שרופות עד שבקושי נוכל לתפקד. זה מצב עצוב להיות בו, ובעוד שיתוף פעולה עם אחרים באותה סירה יכול לעזור, זה יכול גם לגרום לדברים להרגיש עוד יותר חסרי סיכוי. אחרי הכל, אם כולנו מתוסכלים ומותשים כל כך, אז מה עוד יש? האם בכלל יש דרך לצאת?
אני מייחל לחופש לעשות עבודה אחת בלבד, לתפקיד לטפל ולגדל את ילדתי היפה והמדהימה, ולשים את כל המיקוד שלי בלהיות האמא הכי טובה שאפשר להיות. אני כואב לחלום להעניק לו את תשומת ליבי הבלתי מחולקת לחלוטין, במקום לנסות כל הזמן לעבור קדימה ואחורה ממוח עבודה למוח של אמא.
הייתי כבר מתוסכל, אבל אז ילד שלי חלה, ואיכות התסכול שלי השתנתה. כבר לא פשוט חושב, "זה בטוח שבאמת שאני צריך לעבוד כל כך הרבה!" במקום זאת מצאתי את עצמי מתעצבן ממש על כך שלא יכולתי לעשות את מה שכל כך רציתי לעשות, מה שהפיל את הכל לילד שלי.
אני מייחל לחיים פשוטים יותר. אני מייחל לחופש לעשות עבודה אחת בלבד, לתפקיד לטפל ולגדל את ילדתי היפה והמדהימה, ולשים את כל המיקוד שלי בלהיות האמא הכי טובה שאפשר להיות. אני כואב לחלום להעניק לו את תשומת ליבי הבלתי מחולקת לחלוטין, במקום לנסות כל הזמן לעבור קדימה ואחורה ממוח עבודה למוח של אמא. ובעוד אני יודע, בטוח, שלהיות אמא במשרה מלאה זה לא יהיה קשתות גשם וחד-קרן, העובדה שראיתי את אמא שלי עושה את זה ועושה את זה לעזאזל טוב גורמת לי לאחל לזה עוד יותר. אני לא יכול שלא לשבת כאן - לעבוד על המחשב הנייד בים של צעצועים בזמן שהילד שלי מתנמנם - חולמת בהקיץ על חיים שבהם אוכל במקום זאת לתכנן את הדבר הכי כיף שנעשה יחד.
אני יודע שזה יכול להיות כל כך גרוע. אני יודע שאורח החיים שאימצתי כדי לשמור על צף משפחתי בעולם המוזר הזה, העניק לי אפשרויות רבות והזדמנויות שלא הייתי מקבלות אחרת. אני אסיר תודה להמשיך להניק, ולבסוף יש לי מספיק כסף לגור במקום שאנחנו אוהבים. אני מרגישה, הרבה זמן, מיוחדת ומאושרת להפליא. אבל זה פשוט שאני גם יודע שזה יכול להיות הרבה יותר טוב. ואולי רק להיום, אני מודה שהלוואי והיה לי את החיים האחרים ההם, שבהם יכולתי להכניס להיות אמא ראשונה כל הזמן, ולעולם לא אשאר ער כל הלילה בעבודה.
