מאז יום הולדתו הראשון של בני השלישי, חיכיתי לגעגוע. בעלי ואני החלטנו שסיימנו להביא ילדים לעולם חודשים ספורים אחרי שנולדנו הילד האחרון, אבל גם אחרי שביצענו את השיחה הסופית, תהיתי אם אני לא קופץ קצת את האקדח. ידעתי שלהגביל את משפחתנו עם שלושת הילדים היפים שיש לנו זו בחירה טובה והגיונית. אבל כשמדובר בילדים ילדים, מה שטוב והגיוני לא תמיד שולט עליון.
ציפיתי שאתחיל לבצע מעקב אחורה ברגע שראיתי את החברים שלי נכנסים להיריון ולהביא הביתה את התינוקות החדשים שלהם. חשבתי שאוכל את המילים שלי ברגע שתפסתי ריח של ניחוח זה שזה עתה נולד. עם זאת, ככל שהאירועים הללו באים והולכים, אני מוצא את עצמי בטוח יותר בהחלטה שלי מתמיד. התינוקות של החברים שלי נותנים לי גלי נוסטלגיה, געגוע לתקופות שכבר חוויתי, אבל בכנות, אני לא רוצה עוד ילדים.
בסוף השבוע שעבר בעלי גילה רגע של חולשה, מתלבט אחרי אחד מאותם ימים מאושרים שבהם כל הילדים הסתדרו ומזג האוויר היה ממש בסדר וכולם נרדמו ללא קטטה. זה היה סוג היום ששימח אותו שיש לנו שלושה ילדים. סוג היום שאולי גרם לו לרצות יותר. אצל ילדינו הקודמים, יום אחד כזה היה כל מה שנדרש כדי שחום התינוק יבלע אותי שלמה. עצרתי לרגע, ניסיתי לדמיין את חיינו עם ארבעה ילדים, אבל פשוט לא יכולתי להעלות את התמונה. הרגשתי שלם ושמח. הסתכלתי על שלושת ילדינו, וידעתי שזהו זה. זה הספיק לי.
היה ילד שלישי בלבי הרבה לפני שהיה ילד בזרועותיי.
זה לא היה דבר שיכולתי לומר לפני שילדתי האחרונה נולדה. נאבקתי בשתי הפלות והיריון מכוסה בחרדה בכדי להכניס את ילדנו השלישי למשפחתנו. רציתי אותו, הייתי זקוק לו, בצורה שתכלה אותי. היה בלב אכל בלב הרגע אחרי יום הולדתה הראשון של בתי. זה לא פשוט העובדה שהילד השני שלי התחיל לווץ מהילדות שלה וגרם לי לרצות תינוק אחר. היה חסר משהו. מישהו נעדר. זה היה כוח כה חזק עד שלא ניתן היה לטעות בו.
הרגשתי שזה מתנפח בתוכי הרבה זמן. הייתי עוזב את הבית עם שני ילדיי ומסתובב בתחושה הנבהלת שאני משאיר מישהו מאחור. הייתי צריך את שניהם לצידי ותוהה איפה התינוק היה, מתי לא היה תינוק. הייתי צופה בשני הראשונות משחקות יחד ומדמיין את משקלו של אחר בזרועותיי. הייתי רואה את ילדיי מתבגרים ומשחקים, והייתי מדמיינת ילד נוסף לצידם. היה ילד שלישי בלבי הרבה לפני שהיה ילד בזרועותיי.
אני לא מסתכל על שלושת ילדי ומדמיין אחר בזרועותיי. אני לא רואה עתיד עם ארבעה ילדים. אני לא מרגיש לא שלם. ואני מרגיש שלם לחלוטין עם זה.
כשבני האחרון נולד, ביליתי כמה חודשים במשחקי הרעיון של ילד רביעי. נהנתי מהתקופה שזה עתה נולד. התפללתי מהרעיון שילדיי ישלדו תינוק נוסף בגאווה רבה של אחים נועזים. קוננתי על העובדה שלעולם לא אוכל לחוות צירים "טבעיים" לחלוטין לאחר קבלת אפידורל ברגע האחרון. רכבתי על רכבת ההרים המלאה של הרגשות שמגיעים עם המשחק "יהיה אני או לא אהיה". ואז סוף סוף נחתתי על התשובה: סיימתי.
ציפיתי שארחוק, אולי אחזור קדימה ואחורה עוד כמה פעמים לפני שהייתי בטוח באמת, אבל זה לא היה המקרה. לפחות, עדיין לא. החזקתי תינוקות חדשים. נגעתי בבטן בהריון (ברשות כמובן). חגגתי לידות מתקרבות. וכל הזמן, התחלתי להיות בטוח יותר שעשיתי את הבחירה הנכונה.
אף כי ישנם רגעים בהם אני חשה ייסורי געגוע, זה התקופות שעברו כבר עם ילדיי. זו געגוע לנוסטלגיה, לא ריקנות שמחכה למלא ילד אחר. אני לא מסתכל על שלושת ילדי ומדמיין אחר בזרועותיי. אני לא רואה עתיד עם ארבעה ילדים. אני לא מרגיש לא שלם. ואני מרגיש שלם לחלוטין עם זה. למרות שזה מרגיש מוזר לומר זאת בוודאות כזו, במיוחד לאחר שידעתי את השמחה וההגשמה שכולנו חווינו במהלך הריון בלתי צפוי, אני יודע שסיימתי. אני יודע שאני לא רוצה יותר ילדים. אני מוכן להתקדם לפרק הבא בחיי, מכיוון שכבר יש לי את כל מי שאני רוצה לצדי.
