לפני שנולדו לי ילדים, לפני שאמרתי אי פעם, "אני כן!", נשים קרובות לידי קיבלה אזהרה לא אחת כי אסור לי לשכוח לטפל בעצמי. אפילו חמושים בעצותיהם, נדרש ללמוד את השיעור בדרך הקשה על ידי הגעה לנקודה של שחיקה מוחלטת, סוף סוף, להבין סוף סוף שאני צריך להפסיק לשים את הצרכים שלי ולהתמודד עם כולם קודם. נדרשו שבע שנות נישואין, שלוש הריונות ואינספור הקורבנות מיותרים לפני שהבנתי שאי פעם אף אחד בביתי לא מרוויח באמת כשאני לא מטפל בעצמי.
בחורף האחרון גופי באמת לא נתן לי ברירה אלא להתחיל לטפל בעצמי או לשלם את המחיר. התמודדתי עם הימים הקשים ביותר של מחלת השליש הראשון בהריון השלישי תוך כדי טיפול בשני פעוטות ולא היה לי טוב. הייתי מותש, זרקתי ארוחת בוקר על השולחן בכל בוקר ואז התרסקתי על הספה עד שבעלי יצא לעבודה. קשה היה לנהל את הרגשות שלי, נאבקתי לעבד את ההריון השלישי שלי בסך הכל ופשוט הרגשתי לא מסוגלת לחלוטין את כל המשימות שנמצאות ברשימת המטלות שלי בכל יום. הייתי שרוף. אחרי שנים בהן הצבתי את ילדי ואת בעלי במקום הראשון, הריון שלישי קשה הספיק בכדי לשלוח אותי מעבר לקצה. בדקתי, פשוט עברתי תנועות של אימהות, עשיתי את המינימום הנחוץ הדרוש כדי להאכיל את הילדים שלי ובטוחים כי אני כבר לא נהנה מזה.
הרגשתי לכוד וזה הרגיש כאילו להיות אמא זו הבעיה.
באמת חשבתי שאפסוק מזה, שהשליש השני שלי יביא אנרגיה חדשה ואהבה מחודשת לאמהות, אבל זה לא היה המקרה. תסמיני ההריון הקשים שלי לא ממש הרפו כשהגיע השליש השני שלי. הייתי עדיין מותש, הקלתי על בסיס קבוע, וככל שהבטן שלי גדלה היה קשה להמשיך באותה קצב שהיה לי בעבר.
ניסיתי להתכווץ כדי לשמור על אותה סטנדרט של הורות שהיה לי בעבר, אבל גופי נלחם ביומיום. הייתי חסר סבלנות ותסכול, התמרמנתי מהדרישות שהתפקיד שלי הציב לזמני ומהאנרגיה המוגבלת שלי. הרגשתי לכוד וזה הרגיש כאילו היותי אם זו הבעיה, כשלמעשה זו הייתה הגישה שלי לאמהות כל הזמן הזה שבאמת גרם לשחיקה זו. בכנות, לא באמת ידעתי לתעדף את צרכי שלי וזה לא היה הוגן כלפי עצמי או משפחתי. זה לא היה הוגן מכיוון שאף אחד לא ציפה שאשחק במרטיר, להאכיל תמיד את ילדיי תחילה בזמן שאכלתי בעמידה או דילגתי על ארוחת צהריים לגמרי. איש לא אמר לי שאני צריך לעבוד מאוחר בלילה והקריב שינה כי הרגשתי אשמה בעבודה במהלך היום כשהייתי בבית עם הבנות שלי. איש לא דרש ממני לוותר על זמן לבד, על התחביבים שלי או על השאיפות שלי לבזבז את זמני הפנוי בטיפול בילדים שלי או בבית שלי. אלה היו רק הסטנדרטים שהצבתי לעצמי על סמך תפיסה אידיאליסטית של אימהות שאמצתי בה מוקדם.
בתחילת השליש השלישי שלי, מצאתי את עצמי עומדת בפני בחירה: להתחיל לבצע שינויים שיאפשרו לי לשים את צרכיי הראשונים, או להמשיך בדרך האפלה בה הייתי. הייתי צריך להתחיל לשים את הטיפול שלי ברשימת סדר העדיפויות שלי מכיוון שבריאות הנפש שלי והקשר שלי עם ילדיי ובעלי סבלו. התחלתי וסיימתי כל יום מותש, מתוסכל וחסר סבלנות. משהו היה צריך לתת. וכן הלאה.
זה לא היה שינוי גדול, כמו שחשבתי שיהיה, אבל זה היה מספיק כדי להתחיל הרגל חדש של לשים לב למה שאני צריך. זה התחיל בקטן: אף אחד לא התיישב לארוחת הצהריים עד שהכנתי גם את הצלחת שלי. התחלתי לצאת מהבית בתדירות גבוהה יותר כשבעלי היה בבית, התרחקתי בכדי לנשום את הנשימה או להסתפר. התחלתי לעבוד במשך היום במשך שעה-שעתיים בזמן שהילדים שלי צפו בטלוויזיה ובילו את עצמם, מה שמאפשר לי ללכת למיטה בשעה רגילה. הדברים האלה החיים לא השתנו מעצמם, אבל הם לימדו אותי להתחיל לטפל בעצמי ובמשפחתי בו זמנית.
ברוב הימים אני כבר לא מקוטע או נמתח רזה מדי, ואני לא היחיד שמרוויח מהשינוי. אני אמא שמחה יותר כשאני מטפלת בעצמי ויש לי יותר חיבה וסבלנות להציע לילדים שלי.
לא רק שהשינוי הזה גרם לי להרגיש טוב יותר, גם משפחתי מתחילה לשים לב. בעלי שם לב שאני יותר חסר דאגות, שאני מסוגל לקחת את הלחצים היומיומיים של ההורות בצעד במקום לאפשר לדברים קטנים לגרום לי להרגיש עצבני או חרד. ילדי נראים בנוח יותר, נראה כי על ידי הפחתת החרדה שלי, הצלחתי להכניס יותר רוגע לביתנו וילדי מגיבים לחיוב לשינוי. גם אני כמובן.
בכנות, הבחירות הקטנות הללו עזרו אך הן לא הספיקו. אז התחלתי לראות שוב מדריכה והיא עזרה לי למצוא דרכים נוספות לטפל בבריאות שלי, כולל לצלול לאינטרסים חדשים ולהרחיב את האחריות בבית ובעבודה ששרפו אותי. מכיוון שהפסקתי לשים את צרכיי אחרון, הצלחתי למצוא שוב שמחה באמהות. ברוב הימים אני כבר לא מקוטע או נמתח רזה מדי, ואני לא היחיד שמרוויח מהשינוי. אני אמא שמחה יותר כשאני מטפלת בעצמי ויש לי יותר חיבה וסבלנות להציע לילדים שלי. כמובן, ישנם עדיין ימים בהם דרישות האימהות דורשות את כל האנרגיה הרגשית שיש לי, אך מכיוון שאני עושה הרגל לדאוג לצרכים שלי, אני מרגיש שמח לאהוב ולתת למשפחתי כשהם באמת זקוקים לי הכי.
