לפני ימים התעוררתי לחדשות הרצח של אלטון סטרלינג. הזעם, ההתמרמרות, ההתפטרות, הזעם - זה כבר היה בעיצומו כשסקרתי בעדכון הטוויטר שלי. ראיתי קישור וידאו. תוהה מה קרה ולא ידעתי את מלוא היקף הדברים שעמדתי לראות, לחצתי וצפיתי. הייתי לבדי בבית, הכלב שלי התייבב ברקע, העבודה שלי מהבהבת אלי. היו לי דברים אחרים לעשות, אבל לא יכולתי להסיט את מבטי. התבוננתי, כמו אלפי אחרים, כאשר קצין הוריד את אקדחו קרוב יותר לאדם שנמצא על האדמה - כל כך קרוב תהיתי אם סטרלינג יכול להרגיש את חום הקנה שעל גבו. ואז שמעתי את הצילומים, את קולות הבכי - שלי, את האישה בסרטון, את הבכי של כל מי שצפה, של כל האנשים השחורים, של כולנו שעדיין נושאים את המשקל של כל הגופות השחורות המתות האחרות שלנו נשמות: טרייבון מרטין, מייקל בראון, תמיר רייס. יש עכשיו יותר מדי גופים כדי לקרוא לכולם. כיסיתי את פני ועצמתי את עיניי, נכנעתי לתשישות המוכרת שנמשכת לעצמותי כבר זמן מה. כפי שרוקסן גיי כתב במאמר שלה בניו יורק טיים, "הרגשתי כל כך עייף." ואני כן.
בכנות, אני לא יכול להגיד לך מתי התחילה העייפות. האם זה היה רצח פילנדו קסטיליה, פחות מ -24 שעות אחרי אלטון סטרלינג? האם זה היה כשמשקלם של 49 גופות הרוגים במועדון לילה באורלנדו הרגיש כאילו הם ימעכו את נשמתי? אני ומשפחתי עזבנו פארק שעשועים מלא באלפי אנשים באותו יום. נכנסתי מאחורי ההגה של מכוניתי, בדקתי את הטלפון שלי וקראתי שאקדח ירה במועדון לילה הומוסקסואלי, והרג אנשים שחורים ולטינים שרק רצו להיות חופשיים. נתתי למיזוג האוויר לרכב לקרר את עורי, ילדיי התנדנדו במושב האחורי, החיים המשיכו בשבילי, למזלי, למרות עומס העצב. אבל אני אפילו לא זוכר את הנסיעה הביתה.
נמאס לי להרגיש מזל.
אולי זו הייתה ההפצצה ב -28 ביוני בשדה תעופה באיסטנבול. או פיגוע הטרור בבנגלדש ב -2 ביולי. או יום הפיגוע הקטלני ביותר של דאעש בהיסטוריה של בגדאד האחרונה ב -4 ביולי. אולי זה היה כאשר צפיתי בכל האירועים האלה מתהפכים זה בזה ברצף מהיר, אולי זה הרגע שהפכתי להיות כך מותש. כיליתי ועיכלתי את כל השנאה, המוות והפחד בבת אחת - בזמן שבישלתי ארוחת ערב למשפחתי, אימנתי את הבנים שלי בסיר, עבדתי על כתיבתי, ניסיתי לעשות דיאטה, ניסיתי לשכוח, ניסיתי לא להירדם בשעה 21 בערב. מהתשישות של החיים בעולם הזה, של הקיים בלבד. העומסים הרגשיים בשילוב עם הגופני היומיומי שלי הפכו אותי ליותר מדי.
תהיתי מתי אפסיק להיות עייף, פשוט כל כך עייף מזה. זו אחת התקופות היחידות אי פעם בחיי בהן קינאתי באנשים לבנים.
אבל כל יום למי שנשאר נמשך כאילו יום קודם לא קרה. התעוררתי לעוד סרטון, עוד שחור שחור מת, נרצח בידי מישהו שנשבע להגן עליו ולשרת אותו - והפעם לא צפיתי. קראתי על פילנדו קסטיליה כשבני אכלו את ארוחת הבוקר שלהם. באותו הרגע רציתי להתכרבל בכדור, לשכוח מכל דבר. אה, כמה פשוט זה יהיה. להתעלם מהשנאה והמוות, לחיות בבועה בה אנשים לא נורים נהנים מחייהם, או עובדים, שבהם אייקונים לא מתים מקרי מוות בטרם עת, או גברים - גברים שנראים כמו בעלך, גברים שנראים כמו מבוגרים- גרסאות עדכניות לבנייך - לא נרצחים בגלל שהם מצייתים לחוק. תהיתי מתי אפסיק להיות עייף, פשוט כל כך עייף מזה. זו אחת התקופות היחידות אי פעם בחיי בהן קינאתי באנשים לבנים.
ראיתי את עצמי, ראיתי את משפחתי בכאב של האישה הזו. היא יכולה להיות אני. קסטיליה יכולה להיות בעלי. הבת שלה יכולה להיות הבנים שלי.
בעבודה הסתגרתי בדוכן אמבטיה והתבוננתי ביהלום ריינולדס מעביר ראיון חי מול אחוזת מושל מינסוטה. היא דיברה על קסטיליה, גרסתה למה שקרה במהלך תחנת התנועה, וההתעללות שלה בשעות שחלפו מאז הירי שלו. וכפי שעשיתי כשראיתי את סנדרה בלנד הותקפה על היותה עצמה ומדברת את דעתה, בדיוק כמו שהייתי עד שהייתי עדה לחברתי ד"ר ארסולה אורה שנזרקה על מכונית משטרה בדרישה לכבוד - ראיתי את עצמי, ראיתי את משפחתי ב הכאב של האישה הזו. היא יכולה להיות אני. קסטיליה יכולה להיות בעלי. הבת שלה יכולה להיות הבנים שלי.
הבנתי כמה מזל יש לנו בכל רגע נתון בכל יום נתון להיות בחיים. המזל הזה מרגיש גם מעיק. נמאס לי להרגיש מזל. נמאס לי לפחד ליום שהמזל שלי נשחק. נמאס לי לפחד שזה יכול להיות בעלי או בני יום אחד. שזו יכולה להיות אני. האם אחיה יום בו אני לא מרגיש בר מזל שלא להיות השם בתוך ה- hashtag הכי פופולרי "צדק פור"? אני רוצה להרגיש מספיק בטוח איפה שהמזל לא קשור בשאלה אם אני חי או מת. עזבתי את העבודה מוקדם, הראש שלי הולם כמו אגרופים המכים על האדמה.
אני במצב תמידי של עייפות. בתו של ריינולדס הייתה עדה לגבר שנורה למוות בגיל 4, מבוגר בשנה מבני. היא תצטרך לחיות את חייה לנצח מחדש את המוות הזה שוב ושוב. ולא, אני לא מניח לדעת מה היא תחשוב. אני מדבר את האמת במה זה להיות אדם שחור במדינה הזו. הירי הזה לא ייפסק, אלימות, מוות ושנאה, הם לא יפסיקו פתאום. ומכיוון שהיא חיה בעולם הזה מלא בבני אדם שמוצצים מהומניזציה, היא תיאלץ להתעמת עם זיכרונותיה מרצח אכזרי של אדם אהוב שוב ושוב - בין אם מדובר בפיגוע, ירי אחר שוטר קטלני או כל סוג אחר תקרית אלימה. והיא תתעייף, בדיוק כמו שיש לרבים משארנו.
אני לא יודע לטלטל את התחושה הזו, את ההתפטרות העמוקה והעצב הזה שהשתלט על רוחי וגופי. יש כל כך הרבה עומסים - הנטל של הורה, של אשה, של אישה שחורה, של אזרח אמריקני - שמי יודע מתי התחושה הזו התחילה. התשישות הזו מרגישה שהייתי איתי כל כך הרבה זמן, אולי היא הייתה כאן עוד לפני שנולדתי. אבל למרות שאני כל כך עייף, כל כך כבד מהעולם הזה, אני לא יכול לנוח. אני לא ארח. וכמו שגיי כתב,
זה מחריד, ולמרות שאני מרגישה כל כך התפטרות, כל כך חסרת סיכוי, כל כך מתוך מילים נוכח אי צדק כה אכזרי, אני מנחמת קצת נחמה בכך שאני עדיין מצליחה להזדעזע ולהביך עד דמעות.
הנוחות הזו שאני מקווה לשאת איתי תמיד כשאני עומדת בעומס של יום אחר. אני מותש, אבל אעשה את מה שנשדדו כל כך הרבה אחרים: אחיה.
