כאמא צעירה, הגעת יום נישואים נוסף ל- 9/11 לא רק אומר שאחשוב על הזכרונות שלי מהאירוע שבועות לאחר מכן. אני גם חושב על מתי, אם וכיצד אני אסביר לילדי את הטרגדיה של ה -11 בספטמבר. ואני יודע שאני לא לבד במחשבה כזו. לאלו מאיתנו עם ילדים שלא היו בחיים באותה תקופה או שהיו צעירים מכדי לזכור מה קרה, מוטלת עלינו האחריות הייחודית והקשה לחנך את ילדינו על מה שקרה ואיך זה שינה את מדינתנו.
זה לא נושא פשוט לגישה אליו. אני רוצה שהילדים שלי, כשהם יהיו מבוגרים מספיק, יבינו את האובדן שחוותה האומה שלנו, איך זה שינה את כל אחד מאיתנו וחיים בארצות הברית ומחוצה לה, ואני רוצה שהילדים שלי יעריכו את הקורבנות שעשינו כמדינה בעקבות הפיגוע. למרות שאני רוצה שהילדים שלי יבינו את הדברים האלה, יחד עם זאת, אני לא רוצה שהילדים שלי יחוו את הפחד שחשתי או ירגישו שהם לא בטוחים כשהם עוזבים את הבית. במובנים רבים אני לא יודע לדבר עם ילדיי על ה- 9/11. אני לא בטוח מאיפה להתחיל.
הייתי בן 12 ב -11 בספטמבר 2001. באותה תקופה אמי לימדה אותי ואת אחיי בבית. לכן, כשחברה הכי טובה של אמי התקשרה ואמרה לה להפעיל את הטלוויזיה, כולנו היינו כדי לראות את הסיקור. אני חושב שההלם של האירוע וטראומת הצפייה במדינה שלך המותקפת מנעו מהורים רבים לחשוב על איך ילדיהם יגיבו ברגע זה. אני לא ממש זוכר כמה צפינו או אם אימא שלי אי פעם כיבתה את הטלוויזיה באותו יום. בזכרוני זה נראה כאילו צפינו על שעות על גבי שעות של סיקור. הזמן עמד מלכת. הדבר היחיד שעלה בטלוויזיה היו התמונות המחרידות של מטוסים שמתרסקים במגדלי התאומים בעיר ניו יורק ועקבות ההריסות של התרסקות מטוס שלישית בפנסילבניה.
שיחקתי מחדש קטעים של עישון מבנים בראש, חלמתי על מטוסים שתרסקו לבית שלי, או שלא ישנתי בכלל. בלילות הגרועים ביותר אמי ישבה על מיטתי עד שנרדמתי, כל גופי רועדים ללא שליטה מפחד. כך אני זוכר את ה -11 בספטמבר.
כמו אמריקאים רבים, הלכתי לישון מבועת. מאז שהייתי צעיר התקשיתי לעבד את האירועים וכתוצאה מכך היו לי סיוטים. שיחקתי מחדש קטעים של עישון מבנים בראש, חלמתי על מטוסים שתרסקו לבית שלי, או שלא ישנתי בכלל. בלילות הגרועים ביותר אמי ישבה על מיטתי עד שנרדמתי, כל גופי רועדים ללא שליטה מפחד. כך אני זוכר את ה -11 בספטמבר. לאחרונה קראתי על טראומטיזציה שילוחית, ולא יכולתי שלא לתהות אם החשיפה שלי לתקשורת הייתה יותר מדי בשבילי בגיל ההוא והטראומה העליונה האשכולית האשמה את לילותי ללא שינה במשך השבועות שלאחר מכן.
אולי הקשה ביותר היא השאלה כיצד אני מאזן את גידולם של ילדים מושכלים וחומלניים תוך כדי הגנה עליהם מהפרטים הקשים ביותר של ההתקף עד שיהיה להם הבשלות הרגשית לעבד אותם. בכנות, אני כל הזמן שואל את השאלות האלה ואני כל הזמן חוזר לאותה תשובה: אני מעדיף לא לדבר על זה בכלל.
עכשיו, אני לא יכול שלא לחשוב על כמות הפחד שחשתי כשאני חושב על שלושת ילדיי שלומדים על ה -11 בספטמבר, או על כל אירוע טראומתי אחר שהתרחש בארצנו בשנים שחלפו מאז. כשאני חושב על האימה שעטפה את עולמנו לאורך השנים, הותירה לי החלטה לקבל: כמה זמן אני מגנה על ילדי מהטבע המטריד של ה -11 בספטמבר? כמה זמן אני מונע מהם את מספר האנשים שמתו? כמה זמן אני מגן עליהם מפני מציאות המלחמה שאחריה, ומספר האנשים שאיבדו את חייהם באותה מלחמה? כאשר מתרחשת טרגדיה חדשה, כמו ירי בבית ספר, האם עלי להימנע לחלוטין מצריכה תקשורתית כדי להגן על ילדי מפני חשש לשלומם בזמן הלימודים?
אולי הקשה ביותר היא השאלה כיצד אני מאזן את גידולם של ילדים מושכלים וחומלניים תוך כדי הגנה עליהם מהפרטים הקשים ביותר של ההתקף עד שיהיה להם הבשלות הרגשית לעבד אותם. בכנות, אני כל הזמן שואל את השאלות האלה ואני כל הזמן חוזר לאותה תשובה: אני מעדיף לא לדבר על זה בכלל. אני מעדיף לשים את הנושא הזה על הכוויה האחורית ולהימנע מחיים מחדש את הטראומה או להסתכן לגרום לילדי הצעירים לחשוש לשלומם. אני יודע טוב יותר, כמו כל נושא קשה אחר, ואני יודע שתפקידי להתחיל לדבר עם ילדיי מוקדם לפני שהם יתחילו לסמוך על חבריהם או באינטרנט למידע, אבל אני לא בטוח איפה להתחיל או מה לומר להם.
כשמדובר בהסבר התקשורת לילדים שלנו, זה יכול להיות ממש קשה לדעת מאיפה להתחיל. בעקבות העצות של Common Sense Media, החלטתי לנקוט בגישה של לתת לילדים שלי להוביל את השיחה. זה כולל לשאול אותם מה הם יודעים ומה הם רוצים לדעת על מה שקרה.
בנוסף, אני מנסה לראות איך אני מגיב וצורך אמצעי תקשורת על יום השנה, בידיעה אם אני צורכת יתר על המידה את הסיקור התקשורתי, אני באופן אישי הרבה יותר סביר להגיב בחרדה, ואני רוצה להימנע מהדגמה מול ילדי..
לבסוף, אני חושב שיותר מכל חשוב שהילדים שלי יידעו שהם בטוחים ואבא שלהם ואני עובדים קשה כדי לעשות כל שביכולתנו כדי לשמור עליהם. ככל שהם מתבגרים, משמעות הדבר עשויה להיות מידע נוסף על מה שהמדינה שלנו עושה כדי לשמור עליהם, אך נכון לעכשיו, הגננת שלי לא צריכה פרטים, היא רק צריכה לדעת שאמא ואבא מעדיפים עדיפות לביטחונה ורווחתה מעל כל השאר. זה יום השנה ה -15 ל- 9/1 השנה, אבל כרגע, אני שמח שהילדים שלי צעירים, שאני רק באמת צריך למסור כמה פרטים לגדולים שלי אם היא תבקש, וששני האחרים יכולים לחכות ל עוד כמה שנים. האימה של אותו יום שינתה את חייהם של כל כך הרבה אלפי אנשים. אני רוצה לשמור על חפותם רק יותר זמן. נדבר על זה כשמגיע הזמן, כשהילדים שלי מוכנים, רגשית ונפשית. ואם שאלות עולות בינתיים על בסיס דברים שהם רואים ושומעים, אני מרגיש טוב יותר לדעת שאני הולך לתת להם לעלות.
