כמעט בן לילה, הזנת האינסטגרם שלי התכסתה בתינוקות. החלפת תמונות של חברים ומכרים במועדון או איבוד עצמי בחדרי האמבטיה במקום העבודה החלו להחליף תמונות של הדפסי שמיכת החתלה וישויות שבעה פאונד עם לחיים ורודות ובתים מסריחים. ובמהירות שכולם הופיעו, מצאתי את עצמי נהנה מכל אחד ואחת. אבל מצאתי את עצמי תוהה כיצד אני אתמודד עם פרסום תמונות של ילדי באופן מקוון אם אי פעם ישתקף.
כשגיליתי שלמעשה אחליט לשחזר בסוף 2016, השאלה הפכה דחופה יותר ויותר. למרות שאני מקיים אפס שיפוטיות להורים שמחים שאינם יכולים שלא לשתף תמונות לאחר תמונות של הפעוטות שלהם באינסטגרם, גם לא הצלחתי לנער את התחושה כי פעולה זו עשויה להיות מותג מיוחד של פלישת פרטיות: צמצום של האוטונומיה של בתי לעתיד, גם אם היא לא תוכל לעשות לעצמה בחירות מהסוג הזה במשך שנים רבות. במובנים רבים זה מסתכם בהסכמה: האם עלי לפרסם תמונות של התינוקת שלי באינטרנט אם היא לא יכולה להגיד לי אם היא בסדר עם זה? האם אסור לי לחכות עד שהיא תהיה בגיל כדי לקבל דעה, לכאן או לכאן?
אני רוצה שהיא תבין שכילדה, הרבה אנשים ינסו לקחת את הבחירות האלו. אני גם רוצה שהיא תרגיש בטוחה בידיעה שהוריה לעולם לא יעשו אותו דבר.
נראה כי מסלול הקריירה שלי מסבך את הבחירה לשתף או לא לשתף יותר. ככותב אינטרנטי שמבלה לא מעט זמן בפרסום תמונות של הפנים והגוף שלי למטרות כתיבת בלוגים בסגנון ועבודה עם קבלת שומן (ומי שהוא גם בן אלף שנה), התרגלתי לכתיבה-וידוי-וידוי- חי. ישנם כמה היבטים בחיי שלא נמסרים לחברים ולעוקבים בטוויטר או בפייסבוק. ובאופן מציאותי, האדם הגדל בבטני עומד להיות היבט די ענק בחיי בקרוב.
אני מניח שזה ההורה הפמיניסטי שבי שאינו בטוח כיצד לטפל בזה. אני רוצה שהילד שלי יידע, מעבר לכל ספק, שהיא בשליטה על חייה ועל בחירותיה ככל שהיא מתבגרת. אני רוצה שהיא תבין שכילדה, הרבה אנשים ינסו לקחת את הבחירות האלו. אני גם רוצה שהיא תרגיש בטוחה בידיעה שהוריה לעולם לא יעשו אותו דבר.
זה לא שאני חושב ששיתוף תמונות של הילד שלך הוא אנטי-פמיניסטי מטבעו. יותר אני לא בטוח באילו בחירות הן הבחירות שלי ואילו לא. באופן רציונלי, אני יודע ומקבל שאשלים במידה רבה על תוכנית הארוחות וההיגיינה שלה במשך שנים רבות. אני אהיה זה שקורא את הזריקות עד שהיא תוכל להתלבש. אכן, יש הרבה דברים שההורים צריכים לעשות למען צאצאיהם לפני שהצאצאים האמורים יכולים לעשות את הדברים עבור עצמם. אך לרוב הדברים הללו הם בסופו של דבר וללא עוררין לטובת הילד. בכל הנוגע לפרסום תמונות של בתי באופן מקוון, אני תוהה איך זה באמת יועיל למישהו חוץ ממני.
בהתחשב בכך שבתתי תהיה דור שלאחר האינטרנט, עם זאת, אין זה סביר שלא תהיה לה איזושהי נוכחות אינטרנטית משלה בחטיבת הביניים או אולי אפילו לפני כן. אני בטוח שמותגים חדשים של מדיה חברתית שאני אפילו לא יכול להמשיג, יגיעו להתקיים עד אז, וכנראה שאמצא אותה מצליחה לספוג את התמונות הפרופיליות שלה בנוחיות האמבטיה שלנו.
בטח, יש סיכוי שהיא יכולה להיות אינדיבידואלית פרטית במיוחד, שתמנע נוכחות מקוונת בתמורה להתמקד במפגשים ובאינטראקציות פנים אל פנים. אבל כשמחקרים שנערכו על דור Z כבר חושפים כי "78 אחוז מבני הנוער מחזיקים כיום טלפון סלולרי, וכמעט מחצית (47 אחוז) מהסמארטפונים האישיים שלהם", לפי המרכז לחקר Pew, הסיכוי שילד שלי לא ישתף תמונות של עצמה במכשיר אלקטרוני כלשהו מגיעות בשנת 2026 או בערך נראות די מינימליות.
מה שאני עדיין רוצה לדעת הוא האם האירועים בחייה במדיה החברתית מבטלים את זכותה להחליט אילו תמונות שלה נכנסות לרשת ואילו לא לפני שהיא מבוגרת מספיק לאייפון הראשון שלה. למצוא תמונות מביכות של עצמי בחיתולים או מכוסות במספר אוכלים עצבניים ברשת זה לא משהו שאצטרך להתמודד איתו, בהתחשב בלידה שלי לפני האינטרנט. אבל לתינוקות שלאחר האינטרנט זה בלתי אפשרי לכאורה.
על הדאגות לפלישת הפרטיות והפוטנציאל למבוכה בצד, אני יודע שיהיה קשה להתנגד לרשת בין שני העולמות שלי: חיי המקוונים וחיי האמא שלי בקרוב. זאת אומרת, הילד הזה כבר מחזיק בבגדים נוספים שאני עושה. אני כבר מצפה לשחק סטייליסטית עד שהיא תשים סוף לתרגול. אני כבר אוהבת אותה יותר משחשבתי שאוכל לאהוב כל דבר אחד. שיתוף תמונות שלה כנראה יבוא באופן טבעי - כמו שיתוף תמונות של הפעילים הנהדרים שפגשתי זה עתה, או התלבושת החדשה והמדהימה שרק התייחסתי אליה בעצמי, או המאמר שאני מרגיש גאה בו במיוחד.
אם אבחר לא להפוך אותה לחלק מחיי באופן מקוון - אם אבחר לעסוק בתפקידי ובמרחבים החברתיים שלי כאילו לא היה לי ילד בכלל - איך היא תדע איזה חלק לא יסולא בפז היא משחקת אצלי נרטיב?
בעידן הדיגיטלי הזה שלנו, הבחירה לחיות באינטרנט או מחוצה לו היא כבר לא ברירה כלל. דרך האינטרנט רבים מאיתנו מתקשרים עם החברים והמשפחה. אנו מבצעים את עבודתנו. אנחנו עושים את שיעורי הבית שלנו. אנו מחנכים את עצמנו. אנו קוראים, אנו כותבים, אנו חולקים, אנו לומדים, ויוצרים קהילה. נכון שבחרתי להיות פעיל יותר באינטרנט מכמה מהם, אבל אני לא יכול להבין שאני בכלל לא מקוון. עבור הילד שלי, שלעולם לא יידע חיים בלי האינטרנט, סביר להניח שיהיה קשה עוד יותר להממש קיום ללא דיוקנאות עצמיים של אינסטגרם או התראות בטוויטר.
אז למרות שתמונות מצליפה של הילדה העתידית שלי לא נראות כאילו הן מועילות לה - במקום זאת רק מפחית את הצורך שלי בשיתוף יתר ואת הצרכים בעולם לעוד תמונות של תינוקות בגט-אפים חמודים - אולי יש בזה יותר מזה. ברגע שהבת שלי תהיה מבוגרת מספיק כדי להבין את העבודה שלי וגם את התפקיד של האינטרנט בה, היא כנראה גם תתחיל להבין את החשיבות שאני מציב בתמונות. אוכל להסביר מדוע אני חושב שלהיות גולמי ופתוח וכנה באופן מקוון לזרים ולחברים כאחד יכול להיות כל כך חשוב, וכיצד צילום גורמים לכל זה. אבל אם אבחר לא להפוך אותה לחלק מחיי באופן מקוון - אם אבחר לעסוק בתפקידי ובמרחבים החברתיים שלי כאילו לא היה לי ילד בכלל - איך היא תדע באיזה חלק לא יסולא בפז היא משחקת הנרטיב שלי?
בבסיס הדאגות שלי הוא פשוט הפחד שאקח ממנה בחירה, בעולם שכבר הולך לנסות לעשות את זה בכל צעד ושעל.
בטח, היא באופן אידיאלי תכיר זאת על סמך סוג ההורה שאני, והקשר שיש לה איתי. אבל איזה מסר זה שולח כשאתה מוכן לשתף תמונות שנוגעות בחיי המין שלך או הלחמניות השומן שלך או הפיצה שטרפת זה עתה או את הבלוגר הראדי שרק פגשת, אבל בשום מקום אתה לא משתף תמונות שנוגעות להורות שלך? או על היצור הקטן הזה ששינה הכל ונתן לך כל כך הרבה?
אני אשקר אם הייתי אומר שמערכת ההיגיון הזו הקלה על כל הדאגות שלי בכל הקשור לשיתוף תמונות של התינוק שלי לעתיד. בבסיס הדאגות שלי הוא פשוט הפחד שאקח ממנה בחירה, בעולם שכבר הולך לנסות לעשות את זה בכל צעד ושעל. יש גם את הפחד מאיך שהיא תתקבל. להיות אדם שמן באינטרנט - במיוחד כזה שאינו מתנצל על היותו שמן - פירושו שאני לא זרה לטרולי הטרדה ברשת. אינני זר ליכולתם שיש לאנשים חסרי פנים מאחורי מסך לאכזריות. האינסטינקט גורם לי לרצות להגן על בתי על כך, כל עוד אני יכול. מכיוון שאנשים רבים ימצאו כל תירוץ להיות אכזרי כמו שהוא.
אבל אני מניח שזה אחד הסיכונים שבאינטרנט. יש הרבה, בטוח. אבל יש גם שפע יתרונות. אלמלא האינטרנט, מעולם לא הייתי מוצא את קהילת האופנה בתוספת גודל, את הקהילה הרדיקלית-קבלת גודל, ואת המרחבים הרבים שבהם הם מצטלבים. מעולם לא הייתי מוצאת את שפע הגנים והפרסומים והסופרים הפמיניסטיים שכל כך העשירו את זמני בכוכב הלכת הזה. מעולם לא הייתי מחבקת את גופי שלי, או סומכת על היכולות שלי להפוך את האהבה שלי לכתיבה לקריירה. האינטרנט - למרות כמה שהוא עמוק יכול להדגיש אותי לפעמים - היה מקור להרבה יופי, חיבור וצמיחה אישית עבורי. לשתף את זה עם בתי, סוף סוף דרך הקהילות והמרחבים שבהם מצאתי את הדברים האלה, אני מקווה שגם לשתף אותם איתה.
