חונכתי על ידי מישהו שאני מאמין באמונה שלמה שהוא אחת האמהות הטובות ביותר בכדור הארץ. היא אדיבה, סבלנית ותמיד הראתה לי אהבה ללא תנאי, אפילו בשנות העשרה הסוערות שלי. כשהתבגרה, היא כל הזמן חיפשה דרכים לשבח אותי, לבנות אותי ולעולם לא החמיצה הזדמנות לעודד אותי ללכת אחרי לבי. מעולם לא דאגתי שהיא הכשילה את ילדיה בכך שהיא הייתה אמא רעה. למען האמת, היא הסיבה שבגללה רציתי להיות אמא, וכעת כשיש לי שלושה ילדים משלי, אני שואפת כל יום להיות גדולה כמו אמא לילדים שלי והיא הייתה בשבילי. זה לא תמיד קל, אבל זו המטרה שלי. ולמרות שאני יודע שיש נשים שמתענגות על היותה "אמא רעה", אני אף פעם לא רוצה לעשות כלום כדי לזכות בתואר הזה - מעצמי או ממישהו אחר. אם אני כנה, קיום הדוגמא המדהימה שלה היה מפחיד. אני לא רוצה להכשיל את הילדים שלי. עוד יותר, אני לא רוצה להיות אמא רעה.
כשהפכתי לראשונה לאמא, אני חושב שקבעתי ציפיות לא מציאותיות בכל מה שקשור להורות. התמקדתי כל כך בניסיון להיות האמא שחשבתי שאני הולך להיות בראשי שלמעשה שכחתי שהמציאות קצת אחרת. חשבתי שאם אני מרימה את קולי או אם לא הייתי מתמדת כל הזמן במילה שהילד שלי אמר, איכשהו נכשלתי לא רק הוא, אלא של שנינו. באותם ימים מוקדמים, הפעלתי על עצמי כל כך הרבה לחץ לנסות להיות ההורה האידיאלי הזה, מישהו שידע מה התינוק שלי צריך עוד לפני שהוא בכלל היה זקוק לזה, שבכל פעם שטעיתי הרגשתי שאני נורא, לא הורה טוב ונורא. למען האמת, פשוט נבהלתי שנכשלתי בעבודה החשובה ביותר בעולם.
באותם ימים מוקדמים ביליתי אינספור לילות בבכי לבעלי, ואמרתי לו שמעולם לא הרגשתי שאני עושה מספיק כאמא. אם הרמתי את קולי הרגשתי נורא. אם התנפלתי בילדי על תאונות, הלכתי לישון במצב של אשמה ובושה. זו הייתה הרגשה כה מתישה כמו כישלון תמידי, למרות שעמוק בפנים ידעתי שאני אמא טובה. ידעתי שהורים מושלמים לא קיימים, אבל לא הצלחתי להבין מדוע אני כל כך קשה לעצמי.
החברה בהחלט לא עזרה. הרגשתי שתמיד לחץ על המטורף הזה עליי ועל נשים אחרות שהכרתי מגדלות ילדים משלהן כדי לטפח ילדים אסירי תודה, אחראיים ומנוהלים לחלוטין. לפני שהיו לי ילדים, אני זוכר שראיתי ילד צורח במכולת וחשבתי שלעולם לא אתן לילד שלי להתנהג כך. עכשיו כשאני אמא, אם אני רואה ילד שעובר התקף זעם בציבור, אני פשוט מרימה את ידי ומבהבת את סמל משחקי הרעב כדי להראות את הסולידריות שלי. הורות קשה, קשה בהרבה ממה שציפיתי, והשלמות פשוט לא אפשרית.
אני לא לגמרי בטוח למה אני כל כך מודאג מהיותי אמא רעה. מעולם לא הושמעו הערות גסות על כישורי האימהות שלי ומלבד השיפוט הכללי של החברה כלפי אמהות, למרבה המזל לא הייתה לי שום סיבה אמיתית לדאוג כל כך. את מרבית רגשותי הפרנואידיות אני מייחס לטבעי חסר הביטחון. באופן טבעי אני אדם מאוד רגיש וחרד ואני תמיד מנתח יתר על המידה כל דבר קטן. אבל אני גם יודע שאני פשוט ממש ממש מבועת מהדבקה.
אבל כשהפכתי לאמא לראשונה, חקרתי כל הזמן את לוח הזמנים המושלם, את הצרכים התזונתיים הטובים ביותר ואת כל הדרכים הטובות ביותר לעזור לילדים שלי להרגיש בטוחים. קראתי ספרים על עצמאות, גידול ילדים אסירי תודה וכל מה שיכולתי לשים את ידי על הורות. שמתי את עצמי אחרונה והתמקדתי כל הזמן בטעויות הקטנות שעשיתי במקום בהצלחות הגדולות. כל יום האכלתי, רחצתי, חיבקתי, היללתי, עודדתי ואהבתי את ילדי. אבל כל מה שנדמה היה לי שהתמקדתי בו הייתה שפעם אחת צעקתי אחרי התקף זעם. במקום לזכור את הפעמים הרבות שניגבתי את הדמעות לפני הבלגן והתמודדתי עם דברים בסבלנות ובאהבה, ראיתי רק את הזמן שהתעצבנתי על החלב השפוך המילולי והפיגורטיבי.
בכנות, אני לא ממש בטוח למה אני כל כך מודאג מהיותי אמא רעה. מעולם לא הושמעו הערות גסות על כישורי האימהות שלי ומלבד השיפוט הכללי של החברה כלפי אמהות, למרבה המזל לא הייתה לי שום סיבה אמיתית לדאוג כל כך. את מרבית רגשותי הפרנואידיות אני מייחס לטבעי חסר הביטחון. באופן טבעי אני אדם מאוד רגיש וחרד ואני תמיד מנתח יתר על המידה כל דבר קטן. אבל אני גם יודע שאני פשוט ממש ממש מבועת מהדבקה. האימהות הביאה לי כל כך הרבה שמחה, ברור, אבל היא גם הביאה המון פחדים. יש כל כך הרבה על הכף כשמדובר בגידול ילד. האם אני כל כך טועה לדאוג שאני אתעסק בזה? יצירת ילדים פגיעים וחפים מפשע למבוגרים מצליחים - יש הרבה על הקו. ואחרי שבני הראשון נולד הרגשתי כל כך הרבה לחץ לגדל ילדים בדרך ה"נכונה "ששכחתי להשאיר מקום למציאות. רציתי נואשות לעמוד בדוגמה שנקבעה לפני. יום אחד, אני רוצה שהילדים שלי יגידו שהייתי אמא טובה עבורם. אבל מה אם הם לא יעשו זאת?
בעלי ואני מראים אהבה לילדים שלנו במובנים רבים. בביתנו האהבה באה במילים, עידוד ושבח, היא באה בצורה של חיבה והתרפקויות, ובמעשים, כמו לשים את צרכי ילדינו משלנו. להיות אמא לימד אותי כל כך הרבה על אהבה, אבל זה גם לימד אותי על חן. עכשיו, אני נותן לעצמי הפסקה כשאני לא מרגיש שאני עושה מספיק. אני נותן לעצמי הפסקה כשאני מרגיש שאני עושה יותר מדי. אני סולחת לעצמי שעסקתי בבלגן. ואני מקבלת השראה, מדי יום, להמשיך להילחם להיות הסוג של אמא לילדים שלי שאמא שלי הייתה בשבילי.
במקום לטפל בכל הדברים שלא עשיתי נכון, אני ממקד את האנרגיה שלי בדברים הרבים שעשיתי. אני חושב על משחקי הלוח ששיחקנו ואני זוכר את החיבוקים, סיפורי השינה והדברים המצחיקים שהילדים שלי אמרו במשך כל היום. אני חושב על כל הפעמים שאמרו לי, "אני אוהב אותך", ואני זוכר איזה מזל שיש לי לשמוע את המילים האלה בכל יום. אני מבטיח לעצמי שלא אכשל בהם. היה לי טוב מדי ממורה לעשות את זה. אז במקום זאת אני עושה כמיטב יכולתי להתמקד בטוב.
