זו תקופה מעניינת להיות אמא, בעיקר צעירה. אני מרגיש שאני חי בעולם שיש ביקורת מתמדת על כל החלטה שאני מקבל כהורה. אני מופגז כל הזמן במאמרים שמדגישים כמה בושה משתוללת בכל דבר מהנקה, לאימוני שינה, להורות נקשרת, אפילו להורות "עצלנית". אני לא יכול שלא להרגיש שאני פשוט לא יכול לנצח בהורות, לא משנה איזו החלטה אני מקבל. ולמרות שאני מנסה לעשות את מה שהכי טוב לבני ולי, כשאנשים לא מסכימים איתי, קשה לעמוד בפני עצמי כאמא טרייה. לעמוד על בחירות ההורות שלי זה משהו שאני באמת, באמת נאבק בו. והביקורת הבלתי פוסקת לא עוזרת.
לא משנה לאן תלכי או עם מי אתה, מאז שילדתי את בני, שמתי לב שאנשים לא חוששים לחלוטין להגיב על הורותי, בלי קשר אם הם יעשו את זה בפני, מרחבי הפארק ועד הורים אחרים, מאחורי גבי, או מהבטיחות של מסכי המחשב שלהם במדיה החברתית. אין לי בעיה להיות פתוחה בנסיבות היחסים הפוגעים רגשית שלי עם אביו של הבן שלי או להיות אם חד הורית, אבל לפעמים אני מרגישה שזה מזמין ביקורת לא מוצדקת על כל היבט של הורותי. ואני אהיה כנה, החלק הגרוע ביותר בסיום כל הביקורות הללו הוא העובדה שאני לא מקיימת לעצמי כשזה מתרחש. קשה לי מאוד לעמוד בפני עצמי כאמא חדשה.
אני חושב שהכי קשה לי לעמוד בפני עצמי בכל מה שקשור לביקורות מצד הורי. אמא ואבא שלי הם ההורים משותפים שלי, והנותנים העיקריים שלי בתחום הטיפול בילדים. הם עשו את המרב בעזרה לי לגדל את בני. לפעמים אני מאמין שבגלל שהם קיבלו תפקיד כה ענק בחייו של בני, הם מרגישים שהם זכאים לא רק לביקורת בונה כלפיי, אלא גם לביקורות קשות מיותרות. לא פעם, אמי נזפה בי שלא לצורך שלא החליפה את בני מהבגדים שלבש יום קודם. זה קרה לעתים קרובות יותר כשהיה צעיר יותר (אני מחליף אותו לפחות פעמיים ביום עכשיו שהוא מבוגר והרבה יותר מסובך), אבל במקום לשאול אותי מדוע לא החלפתי את בגדיו עדיין, היא הייתה צועקת, "מה לא בסדר איתך? לא החלפת את בגדיו בימים! "
ההורות - מכסה המנוע של האם - כל כך קשה. עם זאת, גם כשאני מרגיש את הדחף לדבר ולהגן על עצמי ועל הבחירות שלי, אני כבר מרגיש מותש מנסה להתגונן מפני כל אדם שמרגיש זכאי לדבר על חיי. אני לא יודע להגיד לכולם לסגת כי הבנתי את זה. האמת, אני עדיין מבין את זה.
פסקי הדין לא נפסקים שם, למרבה הצער. בעבר היא נאלצה להזכיר לי שוב ושוב שאסור לי להניע את בני לישון. אני גם מרגיש שההורים שלי מיקרו מנהלים הרבה את ההורות שלי. לא יכולתי לומר לך כמה פעמים הם אמרו לי איך להכין את הבקבוקים של הבן שלי, או איך להחליף את החיתולים שלו. הם מתייחסים אליי כאילו אני לא יודע איך לעשות את הדברים הבסיסיים האלה עד עכשיו, ואני מקבל את הדחף לנקוט בהם בנוגע לדרך שהם מתייחסים אלי, אבל עצרו את עצמי פשוט כי אני לא מרגיש שזה המקום שלי לסגור אותם. הם לקחו אותי ואת הבן שלי וסיפקו לנו כל כך הרבה שאני פשוט לא יכול להביא את עצמי להגיד להם להסתדר.
כמו שאמרתי קודם, אני מאוד פתוחה לגבי חיי. הייתי גלוי ביחס לי לפוגעים רגשית עם אביו של בני, כיצד אני בוחר להתמודד עם לוח הביקורים שלו וכמה אני הופך אותו לחלק מחיי בננו. ברגע שהסיפורים שלי שם בחוץ, אני יודע שיש דרך לעצור את האופן שבו אנשים מגיבים אליהם, ואני יודע שאני לא חסין ממה שיש לאחרים לומר על מה שעברתי. אבל זה לא אומר שזה לא מזיק כשאנשים לא מסכימים בתוקף עם הבחירות שלי.
אני יודע שכולם זכאים לדעות שלהם, אבל אני לא יכול שלא לקחת את זה באופן אישי כשאנשים מקבלים פסקי דין על הורותי, מערכות היחסים שלי ועל חיי. ההורות - מכסה המנוע של האם - כל כך קשה. עם זאת, גם כשאני מרגיש את הדחף לדבר ולהגן על עצמי ועל הבחירות שלי, אני כבר מרגיש מותש מנסה להתגונן מפני כל אדם שמרגיש זכאי לדבר על חיי. אני לא יודע להגיד לכולם לסגת כי הבנתי את זה. האמת, אני עדיין מבין את זה.
העמדתי פנים שלא שמעתי אותה והמשכתי למלא את בקבוקו במים מסוננים, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שגם אם אצטרך למלא את בקבוקו במי כיור, מה זה היה בשבילה? מדוע אכפת לה כל כך? התינוק היה בסדר. האם גם אני הייתי. האם זה לא הספיק?
מעבר להורי ואנשי האינטרנט, מעולם לא חשבתי שדיברתי על עצמי בקרב חברי תהיה עניין. אבל כשהבאתי את ילדיי כמעט בן 11 חודשים לארוחת ערב עם חברים, הבנתי שכן. בדרך כלל אני תמיד מחזיק את הבקבוק שלו כשאני מאכיל אותו, ועשיתי זאת באותו לילה, אבל אחד החברים שלי התחרפן ושאל אותי למה אני לא נותנת לו להחזיק את הבקבוק שלו. "הוא כל כך זקן, אתה לא יכול להאכיל אותו ככה יותר, " קראה. "אתה מפנק אותו!" הייתי כל כך מבולבל. ראשית, למי אכפת אם אני אוחז בבקבוק שלו? ושניים, כחבר שלי, למה אתה מתקשר אליי בפני אנשים אחרים? הפרשנות לא נעצרה שם.
מאוחר יותר באותו לילה כשסידרתי לו את בקבוק השינה שלו, העברתי אותו תחת מים חמים כשחבר שלי צעק מעבר לחדר: "אתה לא משתמש במי כיור, נכון? זה כל כך גרוע! "העמדתי פנים שלא שמעתי אותה והמשכתי למלא את הבקבוק שלו במים מסוננים, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שגם אם אצטרך למלא את הבקבוק שלו במי כיור, מה זה היה בשבילה? מדוע אכפת לה כל כך? התינוק היה בסדר. האם גם אני הייתי. האם זה לא הספיק? וזו לא הפעם הראשונה שחברים ללא ילדים מעירים על ההורות שלי. אני שומע אותם אומרים כל הזמן שאז הם הורים שהם לא הולכים לעשות את זה או שהם בהחלט הולכים להאכיל את התינוק שלהם; אני רק רוצה לתפוס אותם ולומר להם שהורות זה לא כל כך קל. זה כל כך קשה. מדהים, בטוח, אבל זה לא קל. אני חושב שאנשים שוכחים לעתים קרובות שלפעמים אתה פשוט צריך לעשות את מה שאתה צריך לעשות כדי לעבור את היום.
אני אמא כבר כמעט 11 חודשים, ואני יודע שאסור לי להיות בעיה לעמוד על עצמי ועל הורותי, אבל זה ממש קשה. אני כל כך מתוסכל מעצמי שלעולם לא אומר דבר כשאני מרגיש שאנשים מכניסים את שני הסנטים שלהם זה לא הולם לחלוטין. זה לא תפקידם לגדל את בני. זה שלי, ושלי בלבד. קשה לי מאוד להביע מילולי את ההרגשה הזו בפני אנשים כי אני לא רוצה לצאת כמתעמתת או רגישה מדי. אבל הלוואי שהייתי יכולה להגיד לאנשים, אפילו לאלה שאני אוהבת, רק לגבות את ה- f * ck.
