אימהות היא שינוי חיים וקסום. זה מראה לך סוג חדש של אהבה, כזה שלא ידעת שקיים לפני כן, מכיוון שהדרך היחידה לדעת עליו היא לחיות אותה. האימהות יכולה להיות גם מבודדת. מכיוון שהוא מכניס ישות חדשה לחייכם, הוא גם מניע אתכם לעונת חיים חדשה, שבדומה לאהבה החדשה הזו, דרושה הרבה הסתגלות אליה.
אין "נורמלי" להיות הורה. מה שעובד יום אחד ללא ספק לא יהיה למחרת. ישנם לילות חסרי שינה שלא מגיעים עם חריזה או סיבה לכך שתינוקך פתאום יכול לישון במשך הלילה שבוע אחד, אך לא את הבא. ישנם ימים שבהם היציאה מהבית מרגישה שטיפסת על ההר הגדול ביותר, ובכל זאת איכשהו, בקושי הגעת אליו לכל מקום קרוב לראש. מעולם לא טיפסתי על הר, אבל אני מתאר לעצמי שתחושה של כיבוש משהו כל כך גדול וגבוה כל כך דומה לזה שהרגשתי בבקרים כשקיבלתי את שני ילדי לבושים, האכלו, חיתולים התחלפו ויצאו מהבית לפני 9 בבוקר כשאתה הורה לתינוק חדש לגמרי, שיחות הטלפון נדחקות והתגובה לטקסטים תוך פחות מ -24 שעות הופכת קשה יותר. כשהפכתי לאמא לראשונה, המשך לקיים קשר עם חברות לא היה העדיפות שהייתה פעם. אבל השינה הייתה. היה רגע לבד בחדר האמבטיה. להתקלח פעם בשבוע היה. בימים הראשונים ההם, הכל עסק בהישרדות.
הניסיון לתכנן תכניות נראה יותר טרחה מכל דבר אחר. היו תמיד זמני תנומות וארוחות בהן יש לקחת בחשבון, לוחות זמנים לעקוף, החלפת חיתולים ונשנושים לפנות זמן.
עם ילדתי הראשונה לא הרגשתי את הבידוד. במהלך החודשים הראשונים לחייה, חגגנו חגים, נכנסנו שוב להיריון, איבדנו תינוק, נכנסנו להריון פעם שלישית, איבדנו משרות, נכנסנו חדשים ועברנו דירה. כשהגיע הבן שלנו היה לנו בן 14 חודשים, גרנו בעיר חדשה והיינו כל כך עייפים. אף על פי שהייתי מבלה באינטרנט, קורא ומרגיש כאילו אני מתקשר עם אנשים, הרגשתי בדידות ממה שאי פעם הייתי. חיי הפכו לשגרה, כזו שעשיתי בלי לחשוב כל כך הרבה. והשגרה הזו לא כללה בהכרח אנשים אחרים. כל מי שהכרתי לפני שילדו ילדים היו חברים שלא מתכוונים להביא ילדים לעולם בקרוב. כשפגשתי נשים אחרות עם ילדים, הן בדרך כלל היו מבוגרות ממני והיו לי ילדים שהיו גדולים ממני. הניסיון לתכנן תכניות נראה יותר טרחה מכל דבר אחר. היו תמיד זמני תנומות וארוחות בהן יש לקחת בחשבון, לוחות זמנים לעקוף, החלפת חיתולים ונשנושים לפנות זמן. יום אחר יום, האנשים היחידים שדיברתי איתם היו הילדים שלי - הילדים הקטנים שלי שבקושי יכלו לדבר אחורה - וזה לא הספיק כדי לגרום לי להרגיש פחות בודד.
איך אתה אומר לחברים שלך שרוצים כל כך להיות הורים שבמשך הרבה זמן ההורות מבאס?
בשלב מסוים אפילו התחלתי לתהות מדוע אדם ירצה להביא ילדים מלכתחילה אם זה אומר שהם מנותקים מאחרים. מי ירצה לאכול ללא הפסקה כריכים נאכלים למחצה שרוכים בירק, או מצפים לטיולי חנויות המכולת פעם בשבוע? מי יבחר בחיים האלה? ידעתי שזה לא הסיפור לכולם, אבל זה היה שלי, והייתי מבולבל מהסיכוי ש -18 השנים הבאות יהיו בודדות כמו שהיו. פחדתי להיות כנה עם אנשים סביבי כי הרגשתי שאני חלש בגלל שאפשרתי לקשיי האימהות להגיע אלי.
תיארתי לעצמי שאני לא לבד במחשבותיי, אבל זה עדיין גרם לי להשהות ולתת תגובה אחרת בכל פעם שאנשים שאלו איך אני אוהב להיות אמא. איך אתה אומר לחברים שלך שרוצים כל כך להיות הורים שבמשך הרבה זמן ההורות מבאס? איך אתה אומר להם שרוב הימים מורכבים מאותם דברים: קקי, חלב שפוך מילולי, בוכה - הו, כל כך הרבה בכי - צעצועים, ודאגה לצרכים של מישהו אחר? לא יכולתי לספר להם על איך לוח הזמנים של התינוקת שלי היה כל כך לוחמני, שבאמת היינו אסירים בביתנו שלנו. אז אמרתי חצאי אמיתות, אמרתי שאני אוהב את זה, שהיה לי מזל, שזה חלום. מכיוון שכל הדברים האלה היו אמיתיים - זה פשוט לא היה כל האמת.
איכשהו, פגשתי שלוש נשים נוספות שחוו את הדברים המדויקים באימהות שהייתי. וכשפגשתי אותם, אני לא חושב שאי פעם הרגשתי שחיים כמו שהיה לי, הם אישרו את הפחדים והרגשות שלי. זה היה כאילו, בפעם הראשונה מזה 17 חודשים, באמת יכולתי לנשום קל. זה לא קרה רק לי, זה קרה לכולנו. משוטטת לאורך, חוצה את האצבעות שלנו שזה נעשה קצת יותר קל, שהדברים יהיו מעט קלים יותר בקרוב. הנשים האלה החזיקו אותי ותמכו בי. יחד, נתנו זה לזה את המרחב להתלונן, להתבכיין, להיות רק עצמנו שוב. לא היינו צריכים להעמיד פנים שאנו עושים את הדבר המושלם או אפילו את הדבר הנכון. היינו פשוט צריכים להופיע ולהתאהב באהבה זו של זו.
פעם (ובאמת, פעמים רבות), בכיתי בטלפון עם אמי תוך כדי דיברתי על איך הרגשתי כאילו דברים לעולם לא ישתנו. שאלתי אותה איך גידלה אותנו ושמרתי על תחושת העצמי שלה. שאלתי אותה איך אמה עשתה את זה, איך נשים לפנינו עושות את זה. היא הזכירה לי שלעתים קרובות נשים היו מוקפות על ידי המשפחה והידיים הנוספות שם כדי לעזור. היא הזכירה לי שאנחנו אף פעם לא מתכוונים להיות לבד. אימהות לא עוסקת בביצוע הכל או בכול, ובוודאי שלא מדובר בעמידה לבד. מאז אותה שיחה ראיתי אימהות אחרת. זה כבר לא מקום בודד עבורי. במקום זאת, זה מקום משותף. כזו שכולנו חווים אימהות: הטוב, הרע, בין לבין. למדתי שאי אפשר לגדל ילדים בכוחות עצמך, אי אפשר להופיע בכל יום במיטבך. אני מרגיש שכהורים, מעולם לא נועדנו לסחוב את השמחות והצערים בעצמנו. זו חוויה משותפת יפה. למרבה המזל לא רק הבנתי את זה, אלא גם חייתי לחיות את זה על ידי כנות ופתוחה לגבי אופן ההורות לי. מצאתי אנשים שמבינים ותומכים בי וזה עשה את כל ההבדל.
