כאשר ילדתי את התינוק שלי בקיץ שעבר, דבר אחד שנפגעתי ממנו היה עד כמה הוא היה תלוי לחלוטין בי ובאמו האחרת לכל דבר. זה אולי נראה כמו דבר ברור מדי שאפילו צריך לומר, אבל תינוקות חדשים הם, ובכן, חדשים. והם סומכים על הוריהם ומטפליהם שיענו על צרכיהם הגופניים, יענו על צרכיהם הרגשיים וילמדו אותם כיצד העולם עובד ומציב את חוויותיהם בהקשר. ככל שהילד שלי לאט לאט - ובמהירות רבה מדי - גדל, אני כל הזמן חושש מכמה חכם ומסוגל האנושי הזעיר שיצרתי הוא. אבל אני גם מורא, עדיין עד היום, מכמה שהוא צריך, וכמה שהוא נראה להורים שלו. ואחד הדברים הגדולים יותר שהוא סומך עלינו, אולי אחד הגדולים שבהם, הוא לעזור לו להבין כיצד עובד הסכמה.
שימו לב שאני אומר "עזור לו להבין כיצד עובדת הסכמה". הסיבה לכך היא שאני לא חושבת שזה סביר להתייחס לרעיון ההסכמה כאילו זה איזשהו מושג חדש. אפילו תינוקות קטנים רוצים ורוצים עצמאות ואוטונומיה, ועבור פעוט (שזה השלב בו הילד שלי נמצא כרגע), הרבה מהחקירה שלו נוגעת להבין איפה הוא מסתיים ואנשים אחרים מתחילים. לא משנה מה נעשה, הוא הולך לגדול עם מושג כלשהו של מה הוא העצמי, וכיצד עליו לתקשר - ולהראות כבוד - לאחרים. אנחנו לא כופים את מושג ההסכמה בצורה משונה מלמעלה למטה, אלא מטפחים אותו ומכוונים אותו להבנה בריאה של זכויותיו שלו ושל כל השאר.
כשאנחנו מדברים עם הפעוט שלנו על הסכמה לגוף, מה שאנחנו באמת מדברים עליו הוא זכותם של כולם לאוטונומיה גופנית. ברמה הבסיסית, זה אמור להיות תלוי בך מה שקורה לגופך, ואילו מאיתנו שמאמינים בהסכמה מאמינים שלעולם לא תצטרך לעשות שום דבר עם גופך שלא נוח לך איתו. זה אומר ש - לא משנה מי אתה - אתה אף פעם לא מחויב (למשל) להתנשק, לחבק או לקיים קשר גופני אחר עם אדם אחר, רק בגלל שהאדם רוצה שתעשה זאת. זה נמשך גם למגע מיני, כמובן, אבל אני מאמין שחלק מהבעיות שלנו בהסכמה "בחדר השינה" נובעות מהבעיות של התרבות שלנו להתמודד עם המושג בכללותו.
אם הילד שלי לא רוצה לחבק אותי, גם אם אני באמת רוצה לחבק אותו, זו זכותו. ואם הילד שלי רוצה לנשק ילד אחר, אבל הילד ההוא אומר לא, זה גבול שצריך לכבד אותו גם.
בואו נהפוך את זה לאישי כאן. אם אשתי רוצה לקיים איתי יחסי מין, אני צריכה לבחור אם להסכים לכך או לא, כי זה הגוף שלי. ואני צריך לבטל את ההסכמה הזו בכל עת. הדבר נכון אם כל שהיא רוצה נשיקה, כן, למרות שאנחנו נשואים זה לזה ובאהבה בטירוף. ואותו הכלל תקף גם לילד שלי, או לילד של מישהו אחר. אם הילד שלי לא רוצה לחבק אותי, גם אם אני באמת רוצה לחבק אותו, זו זכותו. ואם הילד שלי רוצה לנשק ילד אחר, אבל הילד ההוא אומר לא, זה גבול שצריך לכבד אותו גם. כשאני מדבר על "הסכמת הוראה" לילד שלי, מה שאני מדבר עליו הוא ללמד אותו מושג מאוד בסיסי ומאוד שימושי.
אם הוא אומר "לא", אני מגבה את הגיהינום, גם אם אני חושד שהוא מתלוצץ.
הבנת ההסכמה חשובה ביותר, הן ביכולתו של ילדיי להגן על עצמו מפני תקיפות מסוגים שונים, והן ביכולתו להיות חבר פרודוקטיבי רגשית בחברה שאינו פוגע בזולת. תרבות האונס מונעת על ידי חוסר הבנה של הסכמה. ללא הסכמה כמסגרת בסיסית, אנשים משתמשים לעתים קרובות בטיעונים נוראיים כדי להצדיק דברים שהיו למעשה תקיפה. רק חשוב על כל פעם שקראת על מקרה אונס, ואנשים הגן על האנס הנאשם בכך שהם מביאים את מה שהקורבן לבש. אנו, כחברה, צריכים להבין כי תלבושת "זלילה" אינה מהווה הסכמה, קיום יחסים עם האדם אינו מהווה הסכמה, וממש דבר אינו מהווה הסכמה מלבד אמירת "כן". והילד שלי אולי עדיין צעיר מאוד, אבל הוא חבר בחברה הזו.
מאז שהוא היה קטן להפליא, בני זוגי ואני ניסינו לתרגל הסכמה עם ילדנו. זה לא היה קשה כל כך. עוד לפני שהוא היה מילולי, פשוט קבענו לעצמנו כלל שאנחנו לא עוסקים במגע פיזי כלשהו שאינו הכרחי אלא אם כן הוא נראה "בזה." מכיוון שהוא היה תינוק, היינו חייבים לפעמים לבטל את רצונותיו לדברים כמו החלפת חיתולים, בדיקות רפואיות וכדומה, אך הקפדנו מאוד (ועדיין אנו) להבחין בין השניים. אם הוא התכווץ או התרחק מחיבוק, הנחנו אותו ונתנו לכולם לנשום לראות מה קורה.
באופן דומה, בכל פעם שחברים ומשפחה בעלי כוונות טובות ניסו להיות חיבה אליו פיזית כאשר ברור שהוא לא סובל את זה, אנו קוראים להם לצאת ומרחיקים אותו מהמצב. לאחרונה הוא פיתח מספיק מיומנויות שפה בכדי לומר "כן" ו"לא ", מה שהפך את עבודותינו לאזור כל כך הרבה יותר קלות. אם הוא אומר "לא", אני מגבה את הגיהינום, גם אם אני חושד שהוא מתלוצץ. הוא צריך לדעת שאמירת "לא" חשובה, שקולו יתייחס ברצינות, וכי בהרחבה, כך גם כל אחד אחר. וחוץ מזה, אם הוא מתלוצץ, הוא יודיע לי מתי הוא מוכן.
לעולם לא נגיד לו שהוא צריך לחבק או לנשק אף אחד, בשום פנים ואופן.
לפעמים אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, ואם זה משהו שאני רוצה שהוא ילמד, אני צריך להיות מוכן להתאמן על מה שאני מטיף.
למרות שזה פשוט וברור למדי, הסכמת ההוראה לפעוט אינה בלעדיה האתגרים. עם זאת, רוב האתגרים האלה הם עלי ולא עליו. אני נאלץ להזכיר לעצמי שזו לא באחריותו לוודא שאני מתגשמת רגשית; זו האחריות שלי. זה יכול להיות כואב באמת, באמת רוצה לחבק את הילד שלך, ולהגיד לך לא, אבל זה בדיוק איך החיים עובדים. לפעמים אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה, ואם זה משהו שאני רוצה שהוא ילמד, אני צריך להיות מוכן להתאמן על מה שאני מטיף. גם הסכמת הוראה יכולה לעורר רגשות ישנים על זמנים שההסכמה שלי לא כיבדה כמו שהייתה צריכה להיות, וזה יכול להיות קוצץ רגשות קוצני אמיתי עבורי. אך בסופו של דבר, אני חושב שההתמודדות עם הדברים האלה היא שווה את זה.
העניין הוא שהורות עוסקת בגידול האנשים הקטנים האלה שיהיו יום אחד אנשים גדולים. יום אחד הילד שלי יהיה עצמאי לחלוטין ממני. ושלא לשים על זה טעם טוב מדי, אני צריך לדעת שהוא לא אונס אף אחד. ואני צריך לדעת שאם מישהו - מישהו אי פעם יפר אותו, הוא יבין שזה לא בסדר, ויוכל לבקש עזרה. אני רוצה לגדל ילד שחומל, מהורהר וחביב. והבנת ההסכמה הכרחית בהחלט לכך. זה חשוב באופן נואש, וזה אולי אפילו הדבר החשוב ביותר, מכיוון שכל כך הרבה מהביטחון של עצמו ושל אחרים הוא על היכולת שלו להבין את ההסכמה.
יש לי כל כך הרבה עבודות חשובות כהורה לילד צעיר. אני מאכיל אותו, אני שומר עליו הכי טוב שאני יכול, אני שומר עליו בריא ככל שאני יכול ומנחם אותו כשמשהו לא בסדר. כל זה חשוב מאסיבי, ובכל זאת אני לא חושב שאני יכול להעריך יתר על המידה כמה חשוב לעזור לו ללמוד על הסכמה. הסכמה היא המסגרת לאופן שבו ילד שלי לומד לכבד אנשים אחרים, וכיצד הוא לומד לדרוש כבוד בתמורה, וככזו, זהו עמוד השדרה של האופן בו הוא יוצר קשרים בין אישיים. ובכנות, אין הרבה יותר חשוב מזה.
