אני זוכר את התחנונים והבכי וההתחננות על הסף שעשיתי כבן זוגי דאז נפרד ממני באכזריות כשהייתי בהריון שמונה חודשים. הוא גרם לי להרגיש שזו אשמתי שהוא עזב אותי, שאני זה שהראיתי את ההתנהגות הרעה במערכת היחסים; ש"הגישה הרעה " שלי וה"נושאים הרגשיים" שלי הם שגרמו לו לעזוב אותי. מעולם לא יכולתי לחזות כיצד להיות במערכת יחסים פוגעת רגשית תשפיע על ההורות שלי, כי בזמנו לא ידעתי שאני במערכת יחסים כזו. כשהחבר שלי עזב אותי, האמנתי לו כשהוא אמר שזו אשמתי. לא הייתי מרשה לעצמי לתת לו גרם אחד מהאשמה. במקום זאת, לקחתי את הכל ונשאתי את זה על הכתפיים כי זה בדיוק מה שהייתי מותנה לעשות.
אפילו אחרי הפרידה שלנו, כשהוא בעצם הכריח לעבור לבית הורי קרוב ל -300 מיילים משם, עדיין קניתי לו כרטיס טיסה כדי שיוכל להיות איתי להולדת בננו. באותה תקופה האמנתי שהמחווה תראה לו שאני לא כל כך גרוע, שאני יכול להיות טוב, שאני מישהו ששווה לאהוב. האמת עם זאת הייתה שהסתבכתי עם מישהו שלא רק לא רצה לקחת אחריות על מעשיו שלו, אלא גם את הילד שלו.
מעולם לא שקלתי את האפשרות שהייתי בזוגיות פוגעת רגשית יותר משנתיים שהיינו ביחד. אבל הבנתי את זה ברגע שילדתי את בני. כמו שכל אמא הייתה אומרת לך, כל עולמך משתנה כשאתה רואה את התינוק שלך בפעם הראשונה. וכשבחנתי את התמימות המתוקה, המוחצת וחוסר האונים של עיני התינוק, הבנתי לראשונה עד כמה התנהגותו של בן זוגי לשעבר הייתה רעילה ופוגעת רגשית.
אני מסתכל על בן השמונה חודשים שלי היום ולא יכול שלא לחוש התרגשות עצומה לקראת מה שהעתיד צופן בשבילו, אבל התרוממות רוח זו מתאימה גם לכמות משמעותית של חרדה. אני חש סוג מיוחד של אשמה על כך שלא יכולתי לספק לבני מבנה משפחתי "רגיל". זה כאילו האשמה שחשתי במהלך מערכת היחסים המתעללת שלי עברה להורות שלי. פעם התחלתי להרגיש תחושת שקיעה בבטן אם אני מתכוון להיות מאוחר מהצפוי לחזור מהעבודה כי ידעתי שאעמוד בפני מטח של שאלות חקירה מבן זוגי. הוא הטיל עלי אשמה בשניה שעברתי דרך הדלת. אבל עכשיו, כשאני מאוחר מהצפוי מהעבודה, אני מרגיש אשמה מסוג אחר שלא הייתי בבית בזמן להכניס את בני למיטה או לתת לו את הבקבוק האחרון שלו. החלפתי את האשמה שהאקס שלי שם עלי בסוג אחר: אשמה שמתי על עצמי.
אני לא רוצה שהילד שלי יגדל וחושב שאני לא עושה מספיק או שאני לא שם בשבילו כשהוא צריך אותי.
כתוצאה מכך, בשנייה שבני בוכה אני מרים אותו, אני מנדנד אותו לישון על כל תנומה ולא נותן לו לזעוק את זה. אם הוא מוטרד מדי בעריסה, אני לוקח אותו לישון איתי במיטה שלי. אמי, לא כל כך ברגישות, קראה לי לצאת במהלך אחד מהלילות המסורבלים במיוחד של בני, וכל הזמן מיהרתי לחדר השני כדי לטלטל את הבן שלי לישון בכל פעם שהוא היה מתעורר, והיא הביטה בי ואמרה, "את צריכה תפסיק להתנהג כמו הורה אשם כזה, אתה מפנק את הילד שלך."
אף על פי שזה נעקץ, היו מילים שלמות רבות במלואה. הייתי בזוגיות של שנתיים בהן לא עשיתי דבר מלבד להרגיש רע עם עצמי ולהרגיש אשמה על כך שנאמר לי שאני לא עושה מספיק. אני לא רוצה שהילד שלי יגדל וחושב שאני לא עושה מספיק או שאני לא שם בשבילו כשהוא צריך אותי. אני דואג שאימנתי את עצמי להגיב מתוך אשמה, וכי פעולה זו תפגע בהתפתחות הרגשית של ילדתי מכיוון שאולי אני מתעקשת לטשטש את הקווים של מה שמקלקל ומה לא.
עם זאת, לעתים קרובות אני רגישה יתר על המידה לכל ביקורת על אופן הורותי לילדיי, ללא קשר לאופי הבונה שלו. קיבלתי מספיק ביקורת על הדמות שלי כדי להחזיק מעמד כל החיים שלי, והדבר האחרון שאני צריך זה שיפוט כיצד לגדל את הילד שלי. בזמן האחרון נאלצתי ללמוד את אומנות הדיפלומטיה בכדי לנכש עצות טובות מהרעים, ולא לגבש את הכל ביחד ולפטור אותה בהערה עוקצנית והגנתית. אני הורות עם הגישה "אני יכולה לעשות את זה בעצמי" ובגלל זה אני דוחה הרבה הצעות שיש לי בייביסיטר חוץ מההורים שלי, או אפילו נפתחות לי דלתות בזמן שאני מלהטט עם עגלה, תיק חיתולים, וארנק בבת אחת. אני מרגיש שזה בגלל שאני כל הזמן עוברת את החיים עם הרעיון שאני אם חד הורית ואני לבד וכדאי שאתרגל לזה כי ככה זה יהיה.
כשהייתי עם האקסית שלי, ננזמתי לעתים קרובות על שביקשתי עזרה או עצות מאף אחד מלבד האקס שלי. במהלך מערכת היחסים בינינו הייתי מנוכרת מחברים ומשפחה, ובדרך כלל השארתי הרגשה כאילו הוא ואני אני נגד העולם. אני רק מתחיל להבין שפעולה כמו שאני לא עוזרת לי להפוך להורה טוב יותר, או שבני להיות ילד מותאם יותר.
בעקבות מערכת היחסים שלי פוגעת רגשית השפיעו מאוד גם על הדרכים בהן אני ואקסי מנסים להורות משותפת. כל שיחה שאנו מנסים לנהל בנו בננו נפגשת עם עוינות והתנהגות לוחמת. האקס שלי לרוב כועס כי אין לו שליטה על ההחלטות שאני מקבל לבני. הוא אינו מעורב כלכלית וביקוריו הם לעתים רחוקות וספורדיות. כתוצאה מחוסר השליטה שלו, מותרות שהוא היה רגיל אליו כל כך, הוא נוהג להשליך עליי מגוון איומים על מנת להפחיד אותי להיכנע לחיפושיו. אני מפחדת איתו כל FaceTime מדי יום ויום, כי אני חוששת שהוא יתחיל לריב נוסף, שהוא, בתורו, אז מאשים אותי. אני שונא עדיין להרגיש כמו האדם "המשוגע" שהוא לעתים קרובות כל כך מוציא אותי, ואני דואג לעיתים קרובות שהשיחות היומיומיות שלנו פירושו שהוא עדיין יכול להחזיק כל סוג של שליטה עלי. אני מאוכזב מחוסר היכולת שלנו לעבור את מעגל הקסמים הזה, אבל החלק הגרוע ביותר הוא לדעת שהאדם היחיד שזה באמת כואב הוא הבן שלי.
למרות שהייתי צריך להשלים עם הרבה מהדרכים הקשות בהן עברתי השפעה על הורותי, אני מרגיש שזה נתן לי הרבה כוח שלא ידעתי שאני מסוגל להשיג. למרות הפחד והכעס הנותרים שאני חשה כלפי האקסית שלי, אני לא רוצה שזה יעמוד בדרכו של מערכת היחסים שלו עם בנו. אני תמיד אעשה את זה לנקודה לא להכביד על בני עם הצלקות מאותו מערכת יחסים. אבל בפעם הראשונה מזה זמן רב אני מתאהב בעצמי ובמי שאני. אני מרגיש, לראשונה מזה זמן רב, מועצם על ידי מי שאני כאם וכבן אנוש. העובדה שהקשר בינינו סייעה לעורר בתוכי כוח שלא ידעתי שהייתה שם, ולעולם לא אשכח את הכוח הזה שאני מרגישה.
