בפעם הראשונה שפגשתי את חמותי, המפגעים שלי היו שבורים ולא סדירים. קצות הבוב הבלונדיני הקצר שלי היו מרופדים ועפו משם, והרגשתי שהפנים נטולות האיפור שלי משאירות הרבה מה להיות נחשק. כך גם השמלה השחורה שלי. מכיוון שהפעם הראשונה שפגשתי אותה הייתה בהלוויה של אבי, כשהייתי רק בת 12. אף על פי שכל כך הרבה דברים השתנו בעשרים השנים האחרונות - סחרתי את המפץ ואת הבוב הבלונדיני לשיער ורוד, והחבר שלי לשעבר מבית הספר הוא עכשיו בעלי - שום דבר לא שינה את מערכת היחסים שלי עם החותנים שלי יותר מהתינוק שלי. הילדה הקטנה והיפה שלי, החכמה והמעצבנת הגיעה לעולם הזה והרעישה את כל כדור הארץ.
בעלי ובעלי היסטוריה ארוכה יחד. היינו שותפים לריקוד בכיתה ז ', מתוקים מתוקים וחברים הכי טובים. בגלל זה, התוודעתי מוקדם יותר למשפחת בעלי וזה אומר שלעולם לא הייתי צריך לסבול את ארוחות פגוש ההורים. אבל למרות שפגשתי את משפחתו בגיל צעיר, תמיד שמרתי אותם במרחק בטוח כי הייתי פגיע, ביישן ופחד. מותו של אבי בגיל כה צעיר העביר את חיי לסחרור בזנב. החזקתי את האנשים שאהבתי לאורך זרוע כי הייתי מבועת לחלוטין מאובדן. המשפחה של החבר שלי אז לא הייתה יוצאת דופן.
הסברתי שאם אני לא אוהב, לא יכולתי להיפגע. ואם לא יכולתי להיפגע, לא הייתי צריך לחוות את הכאב הזה שוב. אז בימים ובשנים שלאחר מות אבי, קבעתי לעצמי כלל. החלטתי שכבר לא אכנס לחיצוניים. מכיוון שלא יכולתי להיפגע מאובדן המשפחה שלא היו לי.
אז נשארתי שמור ושומר, גם אחרי שבעלי ואני נשואים. אהבתי את החותנים שלי וברכתי אותם בביתי ובחיי, אך שמרתי על מערכת היחסים בינינו במרחק בטוח. למרות שקראתי להם אמא ואבא - גם אחרי שהתחתנתי עם בנם - רגשית, פשוט לא יכולתי להיכנע. בליבי, תמיד נשאר חלל. אבל כשבתי נולדה הקיר הזה נפל. למען האמת, זה התפורר לרגלי, והמשפחה שכל כך השתדלתי להתרחק - אותם אנשים שניסיתי להרחיק מהלב - הסתננו לזה. המשפחה שניסיתי להתרחק עמדה על סף דלתי כמעט בכל סוף שבוע. הם הציעו לקחת את בתי כדי שבעלי ואני נוכל לצאת לדייט בערך שנוכל ללכת הלילה. כשסוף סוף התחלתי להתנקות מהמאבקים שלי עם דיכאון אחרי לידה - כשגיליתי סוף סוף שאני נאבקת בדיכאון הכללי ובמחשבות אובדניות - הם שאלו מה שלומי. הם עזרו ותמכו בי בכל דרך שהם יכולים. והם הפכו למעודדותי הגדולות ביותר. הם התקלחו בי באהבה באופן שלא יכולתי להתעלם ממנו.
ילדים משנים אותך, והם משנים את הנישואין שלך. אבל מעולם לא הבנתי שילדת ילד תשפיע בצורה כה עמוקה על מערכת היחסים שלי עם חותני. ואף פעם לא הבנתי עד כמה אני זקוק להן עמוקות.
ופתאום, לא רציתי להתעלם מזה. מכיוון שנאהב כך הרגיש טוב - מדהים, אפילו. משפחתי גדלה מקומץ חברים לחברי בית. אז חיבקתי את זה בצורה גלויה ואמיתית ככל שיכולתי, ונלחמתי כמו לעזאזל כדי לשמור על הדחף לזחול אל תוך עצמי במפרץ.
כשאתה מצפה לילד, אנשים מזהירים אותך שהחיים שלך יהיו שונים. הם מזהירים אותך שהגוף שלך יהיה שונה, מערכת היחסים שלך עם בן / בת הזוג תהיה שונה, וגם שתיהיה אחרת. הם מזהירים אותך כי זה נכון. ילדים משנים אותך, והם משנים את הנישואין שלך. אבל מעולם לא הבנתי שילדת ילד תשפיע בצורה כה עמוקה על מערכת היחסים שלי עם חותני. ואף פעם לא הבנתי עד כמה אני זקוק להן עמוקות.
לידתה של בתי חשפה עד כמה הייתי זקוק לרשת התמיכה הזו. לא יכולתי לעשות את זה לבד, רק אני, בעלי ואמא שלי. הייתי זקוקה לכולם, כי אני רוצה שהבת שלי תגדל בידיעה שהיא צריכה גם אותם. אז עכשיו, כשאני זקוק לייעוץ או כשאני מתחשק לצרוח או לבכות או פשוט צריך להתקשר למישהו שמבין כי אימונים בסיר הם קשוחים והתפרצויות זעם לפעוטות הן הגרועות ביותר, אני פונה לאמא ו חמותי. כשאני זקוק לעזרה בטיפול בבתי, כמו בזמן שחלתי בשפעת הבטן ולא יכולתי לסבול או כשאני צריך להמשיך לפגישות או לנסיעות עבודה, אני יודע למי להתקשר. כשאני זקוק לחיבוקים, עכשיו אני יודע למי לזרוע ליפול.
וכשאני זקוק לתמיכה, אני יודע שיש לי כפר שלם לפנות אליו. יש לי משפחה שאוהבת אותי בשבילי, למרות שאני לא דמם.
כמובן, זה לא תמיד קל. לעתים קרובות אני נאבקת להיות נוכחת וכנה ולהגן על עצמי לא להחליק בדרכיי הישנות. אני נאבק לשמור על עצמי פתוח, להילחם בדחף לא להסתגר ולהסתגר שוב בתוך עצמי. אני יודע שמה שיש לי זו ברכה, ואני יודע כמה יש לי מזל שאני מרגיש אהוב בלי סוף ובאופן מוחלט. ואני רוצה שהבת שלי תרגיש אותו דבר: אני רוצה שהיא תרגיש את אהבת משפחתה - אני רוצה שהיא תיהנה מהחיים - בלי הפחד ממחר. בלי הפחד הקרב ובא.
