אמי תמיד נהגה לספר לי את הסיפור הזה על איך שהיא איבדה אותי יום אחד בזמן שאנחנו קנינו בקניון. לא הייתי ממש אבודה, נהגתי להתחבא במדפי הבגדים והצצתי באנשים ובדרך כלל יצאתי ממש כשאמא שלי קראה לי, אבל היום, מסיבה כלשהי, לא עשיתי זאת. היא תיארה את הבהלה שחשה. עצירת הלב, החיים שלי ייגמרו כאן ועכשיו אם משהו קרה לפאניקה של הילד שלי. לא הבנתי את זה אז, אבל ברגע שילדתי את ילדתי הראשונה, ידעתי זאת כמעט מייד. לא אחרי שהיה לי את בני השלישי, הבנתי עד כמה שילדים עזרו לי להתמודד עם החרדה שלי.
כשבני הראשון נולד, הוא בילה את השבוע הראשון בחייו תחת אורות בוהקים בחממה לצהבת. זה לא היה רציני, אבל לראות אותו שם - קטן, שברירי, שאינו יכול להחזיק אותו במשך חלקים גדולים של היום - גרם לפאניקה מעצרת הלב להיכנס. לקחנו אותו הביתה אחרי כמה ימים, והוא היה בסדר גמור. ואז לקחנו אותו לבדיקות, הוא תמיד נראה טוב ובריא, גם אם הוא היה קצת בצד הקטן. שום דבר לא היה בסדר.
אבל החרדה שלי לא נעלמה. הבהלה ההיא ישנה בעצמותי, ובכל פעם שהוא נרדם או חלה או שנמצא מחוץ לעיניי לרגע, הבהלה הייתה מתעוררת וזועמת בתוכי עד שהייתי בטוחה שהילד שלי הולך למות. הייתי מעיר אותו מתנומות כדי לוודא שהוא עדיין נושם. הייתי מסתובב בצד של המכונית כשהוא לא היה מרעיש להגיב לי. הייתי מתקשר לסבא וסבתו באובססיביות כשהם שמרטפים כדי לוודא שהוא בסדר.
הייתי שוכב ער בלילה ומדמיין תרחישים מחרידים. הטרגדיות האלה שקראת עליהן, הדברים הנוראיים שאנשים מעולם לא ראו באים אליהם - פרכוסים, סרטן ילדות, רובה בגן ילדים, ריהוט מוחץ ילדים למוות, ילד שנדרס בחניון בזמן שאמו העמיסה את אחיו לרכב ילד נעלם ונשאר שנמצא חודשים לאחר מכן - ראיתי שהכל בא בשבילי.
באותו הרגע לא יכולתי לשאת את המחשבה להביא ילדים נוספים. לבי היה ביכולת ומוחי השתולל תמיד. לא ישנתי בלילה. הייתי כל הזמן באחיזה של פחד עמוק ונורא. לא יכולתי לדמיין שאני מרגישה סוג כזה של אהבה עזה, צורכת לאדם אחר. לא יכולתי לדמיין את הפאניקה מתרחבת לכלול חיים נוספים.
זמן קצר אחרי שהחלטנו שאין לנו עוד ילדים, גיליתי שאני בהריון. דאגתי שוב להיאבק עם דיכאון אחרי לידה. דאגתי כמה גרוע זה ירגיש כשקראתי משהו מחריד, בידיעה שיש לי עכשיו שני סיכויים לאבד את הכל. דאגתי ללא הרף במהלך ההיריון. חששתי מהיום שאוולד, תוהה אם הפעם אמות. דאגתי ללידת מת וסיבוכים. דאגתי מתאונות דרכים. לא היה שום חרוז או סיבה לחרדה שלי. זה היה מתמשך ולא הגיוני ולא הצלחתי לעצור את זה.
לאחר שנולדה בתי, שמתי לב שהחרדה שלי פחות עזה ממה שהיה עם בני. לא בדקתי כל הזמן לוודא שהיא נושמת. לא הייתי מלאת מחשבות כהות בלילה. לא הסתכלתי עליה וחשבתי לאבד אותה.
היו עדיין רגעים של פאניקה, כמו שבני הפיל את שואב האבק שלנו וזה נחת סנטימטרים מהראש שלה, אבל עכשיו כשהרגשתי פאניקה זה היה מוצדק וזה דעך. הייתי דואג לדברים שלא היו בשליטתי, אך רק לעיתים רחוקות. קיצרתי בצריכה של חדשות מחרידות. התחלתי ליהנות מאמהות.
כשנולד בני השלישי, הבהלה נעלמה כמעט לחלוטין. לאחר שילדים רבים יותר הובילו אותי מהחרדה התמידית שלי. הייתה פחות השבתה לדאגה. ככל שדברים נוספים התחילו לחמוק משליטתי, ראיתי שזה בסדר. הם היו בסדר. הם ישרדו עם או בלי לדאוג התמדתי. איכשהו נראה היה שאם אכילת מעט כלבים לא הרגה אותם, הם כנראה גם לא ימותו בשנתם.
כשיש יותר ילדים גרם לי לשחרר שליטה, ואז הדברים המפחידים שהיו בשליטתי נראו פחות מפחידים. עם כל ילד הגיעו דברים נוספים לעשות, אדם אחר שאחראי עליו, אדם אחר שאוהב ויטפל בו. לא הספקתי לדאגות לצרוך אותי, כי לא הייתה לי שום ברירה אחרת ללכת, ללכת, ללכת. היו לי שלושה אנשים שהיו צריכים אותי. במקום להתאכל על ידי הפחד שלי, הייתי צריך לעבור דרכו. בטח, ישנם עדיין רגעים שאני דואג. סיפורי חדשות עדיין יעוררו את תחושת הבהלה ההיא, אך מבחינתי תמיד יהיה חלק מהאימהות. אני נהנה מהילדים שלי בלי שצל הפחד עוקב אחרי כל הזמן. אני מכיר את מנגנוני ההתמודדות שלי. אני מודע לתת לגופי ולמוחי את הזמן שהוא זקוק לו. אני יודע שאני רק בן אדם אחד, ואני יודע שלהוליד עוד ועוד תינוק ותינוק נוסף למשך שארית חיי אינה מציאות ארוכת טווח להתמודדות עם החרדה שלי. אבל אני גם יודע שהלידות של כל אחד מילדי נתנו לי את ההזדמנות להשיב משהו שחרדה לקחה ממני. עכשיו יש לי שלום. עכשיו אני הבעלים של החרדה שלי. זה כבר לא הבעלים שלי.
