ערב אחד ניקיתי את מגירת השולחן תוך כדי האזנה לשיחת TEDx מאת ג'ושוע פילדס מילברן וראיין ניקודמוס על מינימליזם. הרעיון הזה של לחיות חיים טובים יותר, חיים עשירים יותר, עם פחות דברים מהדהדים אותי. הרגשתי שאני מבזבז את זמני, פוגע במערכות היחסים שלי, כי הייתי כל כך עסוק באובססיביות על דברים. הייתי מארגן תמידי והרגשתי שאני תמיד מנקה. שמונה עשרה, למרות שהייתי מחליק זול מוחלט, עדיין רציתי תמיד למשהו מהותי.
אז השלכתי את העטים הרבים שלא השתמשתי בהם מעולם, את החלקים והחלקים של המחקים הישנים, את החלקים השייכים לאי-יודע-מה, מחשבונים ישנים, כרטיסי ביקור ישנים - דברים שארגנתי פעם אחר פעם. לאורך שארית השבוע פיניתי את המטבח שלי, חדרי האמבטיה שלי וארון חדר השינה שלי. שחררתי דברים שחבטתי איתי במשך שנים, אך מעולם לא השתמשתי בהם. הרגשתי קליל יותר, חופשי יותר ומינימליזם השתרש בחיי.
הפיתוי העיקרי של המינימליזם לא היה פשוט עם פחות דברים. זה חי חיים מכוונים יותר. רציתי להיפטר מהעודפים שלי כדי שאוכל להתמקד בצורה מלאה יותר בדבר שהערכתי יותר מכל: המשפחה שלי. כל הזמן ניקיתי והתארגנתי וזה התנקז. מעולם לא נראה שיש מספיק מקום לכל הדברים שלנו. כשגדלנו מזוג בן זוג שזה עתה נולד למשפחה בת שלוש, אז ארבע ואז חמישה, חפצינו התרבו מכלל שליטה.
כשהתחלתי להיפטר מכל הדברים המיותרים בחיי, הוצפתי מהמשקל הרגשי שהורם מכתפי. חיי באמת התחילו להרגיש מלאים יותר מכיוון שהיו לי פחות חפצים חומריים. גיליתי שאני לא כל כך לחוצה. לא היה לי צורך להתארגן לעתים קרובות כל כך. הצלחתי לנקות במהירות כי לא היו הרים של זבל שיפנו קודם. הרגשתי קליל יותר, מאושר יותר.
הרגשתי כמו אמא טובה בהרבה. לא הרגשתי יותר טוב כי לא פינקתי את ילדיי או בגלל שהבית שלי היה נקי יותר. הרגשתי טוב יותר כי היה לי יותר זמן לבלות עם ילדיי, והזמן הזה לא היה מעצור מהתחושה המתמשכת שעלי לסדר. הייתי מסוגל להיות נוכח איתם באופן מלא כי לא היה עומס שתופס מרחב נפשי ופיזי. לא הוחדר דבר במגירת זבל שאפשר יהיה לטפל בה במועד מאוחר יותר, שום דבר לא נדנד בעורפי.
כשהתחלתי את המסע המינימליסטי שלי, התמקדתי אך ורק בחפצי שלי, אבל ככל שהזמן עבר החלטתי להושיט יד לחיי ילדי ולהתמודד גם עם הדברים שלהם. שמתי לב שהם מוצפים ומשועממים מכל הצעצועים שלהם. היה יותר מדי מה לעשות ולא הספיק כדי באמת לעורר אותם. התחלתי בקטן, עם חוטים הכבלים וחלקי הצעצועים השבורים שהם מעולם לא השתמשו בהם. הרגשתי אשמה מוזרה על כך שנפטר מהחומר שלהם, אך עד מהרה שמתי לב שלחוסר העומס בחייהם הייתה אותה השפעה שיש לה בשלי: הם נראו שמחים יותר, מרוצים יותר עם פחות.
כשהבנתי בדיוק איזה כמות מגונה של דברים יש להם, התחלתי לעבור על הצעצועים שלהם בצורה תכליתית יותר. דאגתי שהצעצועים שיש להם היו כאלה שעודדו משחק דמיוני. דאגתי שהם צעצועים שלמעשה התרגלו. היו מתנות יום הולדת חדשות משנים עברו ששוחקו איתם פעם, אולי ואז הושלכו הצידה. היו צעצועים לתינוק שהם מעולם לא השתמשו בהם וחסכתי שהתינוק הבא לא ישתמש. לא עוד.
האשמה שחשתי בתחילה בהשבת הדברים שלהם, התחלפה בתחושת הקלה ככל שחלף הזמן. הבכור שלי בסופו של דבר התחיל לבקש ממני להיפטר מדברים שלא השתמשו בהם מעולם. ככל שפחות צעצועים היו עמוסים על החדרים שלהם, כך היה עליהם יותר מקום לשחק. שמתי לב שהם משחקים לעתים קרובות יותר, בילו יותר זמן בחוץ, והמחזה הדמיוני שלהם פורח. כאשר חג המולד התרחש באותה השנה, הפתק של בני לסנטה ביקש בובה קפואה עבור אחותו וקבע, "אני לא צריך שום דבר."
לא היינו צריכים שום דבר. למען האמת, מעולם לא היה לנו.
המינימליזם עזר לנו להפריד בין רצונותינו לצרכים שלנו ולמצוא סיפוק כמשפחה. המינימליזם בביתנו הוא עדיין עבודה מתמדת בעיצומה, אך זה עוזר לקרקע אותי בהחלטות שאני מקבלת עבור משפחתי. זה גורם לי להיות מודע למקום שאני מציב ערך בחיי, ומפציר בי לבחור תמיד בחוכמה. הזמן שאנחנו מבלים יחד, הזכרונות שאנו עושים, אלה הדברים החשובים להיצמד אליהם.
